ת"א 62963-02-16

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשה לדחייה על הסף של תביעה להשבה כספית נגד תאגיד המים. התאגיד טען כי לבית המשפט האזרחי אין סמכות לדון בתביעה, שכן הסמכות המהותית נגזרת מהסעד הנתבע, אשר במקרה זה צריך להידון בבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט דחה טענה זו, והדגיש כי לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעות להשבה כספית, במיוחד כאשר החלופה הפרוצדורלית תהיה "התקפה ישירה" על הפעולה המנהלית בדמות עתירה לבג"ץ. זאת ועוד, תאגיד המים טען כי הוא גוף גובה בלבד, שאין לו תפקיד בקביעת תעריפי הגבייה, ולכן יש לדחות את התביעה נגדו. בית המשפט חלק על כך, תוך שהוא מצטט תקדימים שבהם גופים שגבו תשלומים בניגוד לחוק נחשבו כמי שהתעשרו שלא כדין וחויבו להחזיר את הכספים. טענת התאגיד כי לא קבע את התעריפים נמצאה כשוללת את עילת התביעה להשבה רק אם ניתן להוכיח כי הליך קביעת התעריפים היה ללא פגם. בנוסף, הורה בית המשפט על צירופן של רשות המים והעירייה כצדדים הכרחיים להליך, שכן הן אחראיות לקביעת התעריפים או למתן הוראות הגבייה. החלטה זו התקבלה כדי להבטיח שכל הצדדים הרלוונטיים יהיו מעורבים וכדי למנוע פסקי דין סותרים. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענת השיהוי של תאגיד המים, וטען כי יש לדחות את התביעה בשל פער הזמנים המשמעותי בין התשלומים ששולמו בשנת 2013 לבין הגשת התביעה בשנת 2017. בית הדין קבע כי טענת השיהוי, בהיותה הסדר פתוח, טעונה בירור ועל כן אינה מצדיקה דחייה על הסף. תחת זאת, יש לבחון אותו במהלך ההליך, בהתחשב בגורמים כמו פגיעה אפשרית באינטרס הציבורי ומשך הזמן שחלף. לסיכום, בית הדין דחה את הבקשה לדחייה על הסף והורה על צירוף הנתבעים הנוספים. ההחלטה על ההוצאות שמורה לפסק הדין הסופי, והתובעים הונחו להגיש את כתב התביעה ואת החלטת בית המשפט לגבי הנתבעים הנוספים.