ת"א 15416-03-09

תקציר

עניינו של בית המשפט נסוב סביב מחלוקת בדבר בעלות על חלקת אדמה באבלין, בין התובעת סטון אנד ליים לבין הנתבע נימר. סטון אנד ליים טענו כי נימר מכר להם את החלקה בשנת 1971, אך נימר טען כי חתימתו על הסכם המכר וייפוי הכוח זויפו. נטל ההוכחה מוטל על סטון אנד ליים, שצריכים לשכנע את בית המשפט שהחתימות הן אכן של נימר. פסק הדין העדיף את נימר, שכן בית המשפט מצא כי סטון אנד ליים לא סיפקו ראיות מספיקות לכך שנימר חתם על המסמכים המדוברים. חוות הדעת של העד המומחה שלהם לא הייתה משכנעת דיה, ואילו המומחה מטעם נימר נתן עדות ברורה וחד משמעית שהחתימות זויפו. זאת ועוד, התנהלות הצדדים והיעדר רישום, דוחות מס ורישומי תשלומים בגין העסקה הנטענת תמכו בטענתו של נימר. סטון אנד ליים טענו כי השימוש המתמשך שלהם בקרקע מעיד על בעלותם, אך בית המשפט הבהיר כי השימוש אינו מרמז בהכרח על זכויות קנייניות. גם אם בית המשפט היה מקבל את ההסכם משנת 1971, הוא עדיין היה מעדיף הסכם מאוחר יותר שערך נימר עם קונים אחרים, לפי חוק המקרקעין. ככלל, פסק הדין דחה את תביעתה של סטון אנד ליים, ובמקום זאת תמך בעמדתו של נימר, והורה לתובע לכסות את הוצאות המשפט של הנתבעים.