ע"א 475/87

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך זוגי בנוגע לבעלות על דירה בתל אביב. המשיב, אהרון אהרונוב, טען כי הוא זכאי להחזיק מחצית מדירתה של אשתו, נינה אהרונוב, על סמך שני מסמכים. המסמך הראשון, מיום 9/7/81, התווה הסכם לפיו אהרון ישקיע את כספו ממכירת דירתו הקודמת בשיפוץ דירתה של נינה, ובתמורה הבטיחה נינה לחלוק עמו את הבעלות על דירתה. המסמך השני, מיום 10/10/82, היה אישור של נינה שאהרון מילא את חלקו בעסקה, ולכן מחצית הדירה שייכת לו. נינה הכחישה את אמיתות חתימותיה על שני המסמכים וטענה כי מדובר בזיופים. בית משפט קמא מינה גרפלוג, שחוות דעתו תומכת בטענתה של נינה. עם זאת, השופט התעלם מחוות דעת זו ופסק לטובת אהרון, תוך שהוא מקבל את גרסתו לאירועים ואת תוקפם של המסמכים. הסוגיות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט היו: (1) פסילת חוות דעת המומחה והשפעתה על פסק הדין, ו-(2) האם המסמכים מהווים התחייבות תקפה להעברת בעלות במקרקעין כנדרש בחוק. בית המשפט מצא כי ייתכן שהמומחה חרג מסמכותו בכך שקבע את אמיתות המסמכים עצמם, אך מאחר שבא כוח המערער לא התנגד במפורש או הבהיר את עמדתם, החלטת בית משפט קמא התקבלה כמות שהיא. בנוסף, עדותה של המערערת עצמה החלישה את טענתה לזיוף, ובית המשפט לא ראה סיבה להאמין כי חתימותיה הושגו במרמה. באשר לתוקפם של המסמכים, קבע בית המשפט כי תיאורם את הנכס היה מספק, וניתן היה להשתמש בראיות חיצוניות במידת הצורך. בעוד שבמסמך הראשון לא הייתה התניה ברורה לגבי המחיר והמועדים, המסמך השני שימש לתיקון פגם זה על ידי רמיזה כי התחייבויות ההשקעה מולאו. כך, יחד, עמדו המסמכים בדרישות החוק בעסקאות נדל"ן, ואהרון היה זכאי למחצית מהבעלות בדירה. הערעור נדחה, ונינה חויבה לכסות את הוצאותיו של אהרון.