ת"א 31272-08-20

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעת לשון הרע בין שכנים בבית משותף. התובע תבע את הנתבע בגין עשרה פרסומים מכפישים לכאורה הקשורים לסכסוך שכנים על ניהול ועד הבניין, הפעלת מעלית שבת ומקום חניה. הפרסומים כללו התבטאויות שכינו את התובע שקרן וחבלן, והאשמות בהטעיה, הסתה וחניה בלתי חוקית בחניית אביו של הנתבע. הנתבעת טענה כי אין לייחס לה חלק מהפרסומים וחלקם אינם מהווים לשון הרע. היא גם העלתה מספר הגנות, ביניהן זכות מוחלטת ומסוייגת, ותום לב. בית המשפט מצא כי שניים מהפרסומים - השביעי והשמיני - נעשו על ידי אביו של הנתבע ולא ניתן לייחס אותם לנאשם. הפרסומים הראשון והשני, שכללו קללות וגידופים במהלך ויכוח, לא נחשבו ללשון הרע. הפרסום השישי, זימון משטרתי שני, היה מוגן תחת הגנת תום הלב. עם זאת, הפרסומים השלישי, הרביעי והחמישי - מכתב, תלונה לאגודה לתרבות דיור וזימון למשטרה - נמצאו כמכפישים וללא כל הגנה תקפה. פרסומים אלה השפילו וביזו את התובע. באשר לגובה הפיצוי שקל בית המשפט את מכלול הנסיבות, אופי הפרסומים והפצתם והתנהלות הצדדים. אופיים המצומצם של הפרסומים והקשר שלהם לסכסוך מתמשך הביאו את בית המשפט לקבוע את הפיצוי על סך של 15,000 ₪. פסק הדין קיבל חלקית את תביעת התובע, והורה לנתבעת לשלם פיצויים בסך 15,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט. בקשת התובע להוצאות טרחת עורך דין נדחתה, ולשני הצדדים ניתנה זכות ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.