צ"ו 3370/09

תקציר

המחלוקת בין הצדדים היא לגבי הסמכות לדון בתובענה, והיא האם הערכאה המתאימה לדון בה היא בית הדין של הלשכה או בית הדין לעבודה. התובעת טענה כי בית הדין של הלשכה אינו מקפיד על עקרונות הפומביות והחוקתיות, ולכן בית הדין לעבודה הוא המקום המתאים. מנגד, הנתבע טען כי עקרונות אלה אינם רלוונטיים שכן התביעה נדונה בתחילה בבוררות. בית המשפט קבע כי קיים הסכם בוררות תקף בין הצדדים, וכרגיל, יש לכבדו. הכלל הוא, אפוא, כי לבית הדין של הלשכה סמכות לדון בתביעה הכספית בין שני הצדדים. בית המשפט לא קיבל את טענות התובע להחרגת עקרון הפומביות, שכן השחרת שמו של התובע לא הועלתה לראשונה בבית משפט ציבורי. אשר לעקרון החוקתיות, מאחר שהנתבע אינו מבקש עוד סעד שאינו כספי, עניין זה לא יידון בבית הדין של הלשכה. בית המשפט הדגיש כי התובעת יכלה למשוך את חברותה מהלשכה כדי לסיים את הדיון בבית הדין של הלשכה אך לא עשתה כן, מה שמצביע על כך שהיא רצתה ליהנות מחברותה. לפיכך, הטענה מתקבלת בחלקה בהסתייגויות. התביעה הכספית של הנתבע נגד התובע יכולה להתנהל בבית הדין של הלשכה, בעוד שכל סעד שאינו כספי אינו תקף. לשני הצדדים יש זכות לערער על פסק הדין, וכל צד חייב לשאת בהוצאותיו.