בר"ש 4660/12

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של תיק משפטי ארוך של עורך דין שהועמד לדין משמעתי בגין פרסום מודעות אסורות עבור משרדו. התיק עבר מספר ערכאות, בהן בית דין משמעתי מחוזי, בית דין משמעתי ארצי ובית המשפט המחוזי בירושלים, כאשר עורך הדין ערער על כל פסק דין. הסוגיה המרכזית הייתה האם ניתן להטיל על עורך הדין אחריות משמעתית לפעולות משרדו, ובפרט לפרסום מודעות בניגוד לכללי הפרסום של לשכת עורכי הדין. הערכאות הנמוכות יותר פסקו באופן עקבי נגד עורך הדין, הטילו עליו אחריות אישית לפעולות החברה, והטילו עליו השעיה על תנאי, נזיפה וקנס. עורך הדין, בפנייתו לבית המשפט המחוזי, חזר על טענותיו כי משרד עורכי דין אינו כפוף לאותם כללי אתיקה כמו עורכי דין בודדים, וכי אין להטיל עליו אחריות לפעולות המשרד. עוד טען כי פסק הדין נגדו הוא מקרה של אכיפה בררנית, וכי עונשו חמור מדי. עם זאת, שופט בית המשפט המחוזי הסכים עם פסקי הדין הקודמים, לא מצא פגם בהחלטות בתי הדין המשמעתיים, וציין כי טענתו העיקרית של עורך הדין משוללת כל יסוד וסותרת את לשונו הברורה של החוק הרלוונטי. השופטת הדגישה כי משרד עורכי דין אינו פרצה המאפשרת לעורכי דין להתחמק מאחריותם המשמעתית, וכי כוונת המחוקק מאחורי הדין החל על משרדי עורכי דין היא להבטיח אחריות אישית. יתר על כן, השופטת הסכימה עם הערכאות הנמוכות יותר כי סוגיית האכיפה הבררנית טופלה כראוי, וכי המבקש לא הצליח להוכיח את טענתו. עוד קבעה השופטת כי לא נפל פסול בהרשעת המבקש בגין פגיעה בכבוד המקצוע, שכן כללי הפרסום נועדו לשמור על כבודם והתחרות ההוגנת בין עורכי הדין. לבסוף, השופט שקל את העונש שהוטל על המבקש והסכים כי הוא ראוי, במיוחד בהתחשב ברווחים הכלכליים שהפיק המבקש מההפרות. משכך, דחתה השופטת את בקשת רשות הערעור והותירה את פסקי הדין הקודמים על כנם.