ע"א 7575/12

תקציר

במקרה דנן, החליטה ערכאת הערעור לדחות את הערעור, ולא מצאה עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא או בממצאי המהימנות, אשר היו מעוגנים היטב בראיות שהוצגו, לרבות עדויות עדים ומסמכי בנק. הערעור עסק בהתנגדות להחלטת נאמן בהליך פשיטת רגל, שם ערער המערער על קבלת תביעת החוב של הבנק על ידי הנאמן בחלקה. בית משפט קמא הסתמך רבות על עדויות ורישומי בנק, והגיע למסקנה כי חובם של המשיבים לא נפרע במלואו, בניגוד לטענות המערער. עוד טענה המערערת כי הסכם הפשרה מהווה העדפת נושים, אך בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי לא התקיימו התנאים לביסוס העדפת נושים לפי דיני פשיטת הרגל, לרבות עיתוי ההסדר ביחס להגשת פשיטת הרגל והכוונה העומדת מאחורי ההסכם. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל פגם באיהוי של הנאמן בהכרעה בתביעת החוב של הבנק, שכן הוא הוסמך על ידי בית המשפט לאפשר חקירה יסודית. בנוסף, אישר בית המשפט את החלטת הנאמן לחשב ריבית רק מפתיחת הליכי הוצאה לפועל, והעניק סעד משמעותי לזלצמן, אחד החייבים. בסופו של דבר אישר בית המשפט את החלטות הנאמנים ופסק למשיבים הוצאות בסך כולל של 15,000 ₪. פסק הדין הוסכם על המשנה לנשיא ועל השופט ואישר את פסק דינו של בית משפט קמא כפי שניתן על ידי השופט א' שוהם.