ע"א 1411/08

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורו של בן צדוק אך מקבל חלקית את ערעורו של לוינטל בעניין המאפייה, ואת פערי ההצמדה והאינטרסים. ערכאת הערעור מסכימה עם ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שעסקו בעיקר בחלוקת דמי השכירות שנגבו מעסקים שונים בנכס משותף, שכן הם היו מבוססים היטב והתבססו על ראיות ישירות. עם זאת, ערכאת הערעור מקבלת חלקית את טענותיו של לוינטל בעניין הקונדיטוריה. היא קובעת כי לוינטל זכאית לדמי שכירות הולמים עבור החנות, למרות שלא דרשה זאת ישירות מבן צדוק, בשל חוסר השקיפות של האחרון והעובדה שהחנות הושכרה לצד שלישי. בנוסף, בית המשפט קובע כי תביעתו של לוינטל לדמי השכירות מוגבלת על ידי תקופת ההתיישנות. סעיף 33 לחוק המקרקעין תומך בתביעתו של לוינטל לגמול הולם עבור השימוש במאפייה, ובית המשפט קובע את דמי השימוש המתאימים. פסק הדין גם מחייב את בן צדוק לשלם אגרות אלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בית המשפט נמנע מלהתערב בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לפסוק הוצאות ושכר טרחת עורך דין, ומוצא אותה סבירה. השופטים מסכימים פה אחד עם הכרעת הדין ומדגישים כי החלטתם התקבלה באופן עצמאי, במיוחד בכל הנוגע להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. בהתאם לכך, בן צדוק תשלם ללוינטל סכום מוגדר בשכר טרחת עורך דין, והיתרה מסכום שהופקד תוחזר לבן צדוק. גם פיקדונו של לוינטל יוחזר לו.