ע"א 35377-10-24

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים והחידושים הרלוונטיים, בהתבסס אך ורק על המידע שנמסר: **ניתוח משפטי של החלטת הרשמת מורן יהב בע"א 35377-10-24** **הקדמה** ההחלטה הנדונה עוסקת בבקשה להוצאת מסמך (נספח 26) מתוך כתב ערעור, וזאת משום שהמסמך לא הוגש בהליך הקמא. ההחלטה מעניקה תוקף לעיקרון יסוד בדיני סדר הדין האזרחי, הקובע כי ערכאת הערעור אינה תחליף לערכאה הדיונית וכי יש להגביל את האפשרות להגשת ראיות חדשות במסגרת ערעור. **עיקר המחלוקת וההחלטה** בליבת המחלוקת עומד נספח 26, שהוא "חוות דעת מומחה – ניתוח 'דו"ח כספי' המנהל המיוחד" שערך רואה חשבון. חוות דעת זו נערכה לאחר מתן פסק הדין נושא הערעור, ועל כן, כפי שהמערערות עצמן אינן חולקות, לא הוגשה לבית המשפט קמא. המבקש, אשר טען כי המסמך לא הוגש בהליך קמא, ביקש להוציאו מכתב הערעור ולמחוק סעיפים הנסמכים עליו. המערערות התנגדו, בטענה כי המסמך אינו מהווה "ראיה חדשה" אלא ניתוח של נתונים שכבר הוצגו בפני הכונס הרשמי בערכאה דלמטה, ולגביהם לא ניתנה להן הזדמנות להתייחס. לחילופין, ביקשו לאפשר להן לצרף את הנספח כעת. הרשמת יהב קיבלה את בקשת המבקש וקבעה כי דין הבקשה להתקבל. היא ביססה את החלטתה על תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), ועל פסיקת בית המשפט העליון. **עקרונות משפטיים מרכזיים** 1. **הגבלת הגשת ראיות חדשות בערכאת הערעור:** זהו העיקרון המרכזי שעל בסיסו ניתנה ההחלטה. התקנות (תקנה 134(ב)(2) ותקנה 144) והפסיקה (כפי שמצוטטת בעע"מ 1418/21 ציקורל ובר"מ 4413/23 מדינת ישראל רשות המיסים) קובעות באופן ברור כי אין להגיש לערכאת הערעור מסמכים שלא הוגשו בערכאה הדיונית. התכלית העומדת מאחורי עיקרון זה היא הבטחת הליך שיפוטי יעיל והוגן, לפיו ערכאת הערעור בוחנת את ההחלטה המקורית על בסיס אותה מסכת עובדתית וראייתית שעמדה בפני הערכאה הראשונה. הגשת ראיות חדשות בערעור, ללא היתר מיוחד, פוגעת בעקרון זה. 2. **הבחנה בין "ראיה חדשה" לבין "נתונים שהוצגו":** המערערות ניסו לטעון כי נספח 26 אינו "ראיה חדשה" אלא "ניתוח" של נתונים קיימים. הרשמת יהב דחתה טענה זו, בקובעה כי גם אם המסמך נשען על נתונים שהוצגו בהליך קמא, עצם הגשתו כחוות דעת מומחה שנערכה לאחר מתן פסק הדין, וצורפה כעת לראשונה לערעור, מהווה הגשת מסמך חדש בערכאת הערעור. היא הדגישה כי לא ניתן לכלול התייחסות לראיה חדשה בכתבי טענות כל עוד לא ניתנה החלטה להתיר את הגשתה. 3. **סדר דין מחייב:** ההחלטה מדגישה את החשיבות של הקפדה על סדרי דין. עצם העובדה שהמערערות לא הגישו בקשה מתאימה לצרף ראיה חדשה, בין אם בהליך הקמא ובין אם בערעור (לפני הגשת כתב הערעור), מובילה למסקנה כי המסמך אינו חלק מההליך ואינו יכול להיות חלק מכתב הערעור. **חידושים או הדגשים בפסיקה (בהתבסס על ההחלטה)** * **תכלית תקנה 144:** ההחלטה מדגישה את תכליתה של תקנה 144 לתקנות, שהיא "להבטיח כי ערכאת הערעור תתייחס לאותה מסכת עובדתית וראייתית שעמדה לפני הערכאה הדיוניות". זוהי הבהרה חשובה של מטרת האיסור על הגשת ראיות חדשות. * **אין לצרף ראיה חדשה גם אם היא נשענת על נתונים קיימים:** ההחלטה קובעת באופן מפורש כי גם אם חוות הדעת נשענת על נתונים שהוצגו בהליך קמא, או בשל כך שלמערערות עמד זמן קצר להתייחס אליהם, עצם הגשתה כחלק מהערעור מהווה הגשה של מסמך חדש. זהו חידוד של הכלל, שכן לעיתים נטענת טענה כי מדובר ב"המשך" או "פירוט" של ראיות קיימות. * **הבחנה בין הרחבת טיעון לבין הגשת ראיה חדשה:** למרות שהמערערות ניסו לטעון כי מדובר בניתוח ולא בראיה חדשה, בית המשפט (הרשמת) רואה בחוות דעת המומחה, אשר הוכנה לאחר פסק הדין, כראיה חדשה, גם אם היא "מנתחת" נתונים קיימים. ההבחנה היא עובדתית ונוגעת למועד הכנת המסמך וההיקף שלו. **הוראות אופרטיביות ומשמעותן** 1. **הגשת כתב ערעור מתוקן:** המערערות נדרשות להגיש כתב ערעור מתוקן, ללא נספח 26 וללא התייחסויות אליו. הוראה זו נועדה להבטיח כי הליך הערעור יתנהל אך ורק על בסיס החומר שהיה מונח בפני הערכאה הדיונית. 2. **אפשרות להגשת בקשה לצירוף ראיה חדשה:** ההחלטה פותחת פתח למערערות להגיש בקשה נפרדת לצירוף ראיה חדשה, שתתברר לגופה. הדבר מעיד על גמישות מסוימת של בית המשפט, אך מותנה בקבלת היתר מפורש. ההבהרה כי התשובה לבקשה הנוכחית יכולה לשמש כבקשה כאמור, או להגיש בקשה חדשה, נועדה להקל על המערערות. 3. **הוצאות:** המערערות חויבו בהוצאות המבקש. חיוב זה משקף את העובדה שהבקשה התקבלה, וכי המערערות נושאות במלוא תוצאות ההליך שבוצעו שלא כדין מבחינת סדר הדין. **סיכום** ההחלטה של הרשמת מורן יהב מדגישה את החשיבות של שמירה קפדנית על סדרי הדין, ובפרט את המגבלות על הגשת ראיות חדשות בערכאת הערעור. היא דוחה את הניסיון להציג חוות דעת מומחה שנערכה לאחר פסק הדין כ"ניתוח" של נתונים קיימים, ומסווגת אותה כראיה חדשה שיש להגישה, אם בכלל, באמצעות בקשה מתאימה. בכך, ההחלטה מחזקת את העקרון היסודי לפיו ערכאת הערעור אינה "הזדמנות שנייה" להצגת ראיות, אלא בוחנת את החלטת הערכאה הראשונה על בסיס החומר שהיה בפניה. ההחלטה מותירה פתח מסוים למערערות להגיש בקשה לצירוף הראיה החדשה, אך בכפוף להליך פורמלי ולשיקול דעת בית המשפט.