פר"ק 3421-01-15

תקציר

התיק עוסק בשלוש חלוקות דיבידנד שביצעה מלרג, חברה ציבורית העוסקת בפרויקטי תשתית, לבעלי מניותיה בין השנים 2007 ל-2008, שנציג רשמי טען כי הן מפרות את חוק החברות. החלוקה הראשונה, בסך 28.65 מיליון ש"ח, אושרה על ידי הדירקטוריון במאי 2007, החלוקה השנייה, בסך 17.3 מיליון ש"ח, אושרה באפריל 2008, והחלוקה השלישית, בסך 3.2 מיליון ש"ח, אושרה באוגוסט 2008. הבכיר טען כי החלוקות אינן עומדות בדרישות החוק לחלוקת דיבידנד, קרי מבחני רווח וכושר פירעון, ולכן ביקש להטיל אחריות אישית על הדירקטורים שאישרו את החלוקות. לדברי הבכיר, הדירקטורים לא בדקו אם החלוקה עומדת במבחן כושר הפירעון, הבוחן האם קיים חשש סביר שהחלוקה תמנע מהחברה לעמוד בהתחייבויותיה הקיימות והעתידיות. בנוסף, טען הבכיר כי גם החלוקה השנייה והשלישית מהוות הפרה של חובת התשקיף של החברה, לפיה החברה יכולה לחלק דיבידנד רק מתוך הרווח השנתי כפי שמוצג בדוחות הכספיים השנתיים המבוקרים, ולא מתוך רווח מזדמן המוצג בדוחות הרבעוניים. בית המשפט קבע כי החלוקה הראשונה עומדת במבחן כושר הפירעון, ולכן דחה את הבקשה בחלק זה. בית המשפט בחן את הדוחות הכספיים ומצא כי הם מצביעים על כושר הפירעון של החברה באותה עת, והפקיד לא הוכיח כי חוב הלקוחות עליו התבססו הדוחות הכספיים היה מנופח או לא אמין. למרות שהדירקטורים לא דנו במבחני כושר הפירעון לפני אישור החלוקה, הדבר לא השפיע על התוצאה, שכן המידע שהיה ברשותם באותה עת הצביע על כך שהחלוקה עמדה במבחן כושר הפירעון. לגבי החלוקה השנייה והשלישית, קבע בית המשפט כי אלה אינן עומדות במבחן כושר הפירעון. בית המשפט מצא כי הדירקטורים לא בחנו את שאלת כושר הפירעון על פי המבחנים המקובלים, ולמעשה לא התקיים דיון בעניין זה. הדירקטורים בחנו רק את תזרים המזומנים המיידי במועד החלוקות, ולא בחנו את תזרים המזומנים הצפוי או את מקורות הפירעון של התחייבויותיה הידועות של החברה. בנוסף, נמצא כי סביר להניח שהדירקטורים היו צריכים לחשוש מיכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה, שכן היה ברור כי הלקוח העיקרי של החברה לא יפרע את חובו לחברה בעתיד הנראה לעין, וחוב זה היווה חלק מהותי מחוב הלקוחות של החברה עליו התבססו החלטות הדיבידנד. בית המשפט קיבל גם את טענת הבכיר כי החלוקה השנייה והשלישית היוו הפרה של חובת התשקיף של החברה, שכן הן התבססו על דוחות רבעוניים לא מבוקרים ולא על דוחות שנתיים מבוקרים, כנדרש. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הבכיר כי קיים קשר סיבתי בין החלוקה האסורה לבין קריסת החברה, שהתרחשה כשנתיים לאחר החלוקה האחרונה. לפיכך, הדירקטורים לא חויבו בכל חובות החברה, אלא רק בסכומי החלוקות, בסך של כ-20.5 מיליון שקל. לבסוף, קבע בית המשפט כי מבטחת החבות של הדירקטורים אחראית ביחד ולחוד עם הדירקטורים לשלם סכומים אלה.