בש"פ 1795/15

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לתיק פלילי בו הנאשם ערער על ההחלטה לעכבם עד תום ההליכים המשפטיים. השופט פותח בהתוויית הקריטריונים למעצרו של נאשם, הכוללים קיומן של ראיות לכאורה, עילות מעצר והיעדר חלופה מגבילה פחות. נקבע כי שני התנאים הראשונים מתקיימים במקרה זה. השאלה המרכזית נסובה סביב השאלה האם קיימת חלופת מעצר ראויה המגשימה את תכליתה מבלי לפגוע בחירותו של הנאשם. השופט דן בטענת ההפליה שהעלה המערער, הטוען כי מעשיו חמורים פחות מאלה של אדם בשם כהן, ששוחרר עם חלופת מעצר. השופטת מדגישה כי מעשיהם של המערער וכהן זהים בחומרתם ובהיקפם. הם מכירים בחשיבות השוויון בין נאשמים במצבים דומים, אך מכירים בכך שישנם מקרים בהם ניתן להבחין על פי חומרת והיקף הפעולות. מובא תקדים של השופטת ד' ברק-ארז, הקובע כי טענת ההפליה אינה יכולה להוות גורם מכריע במקרים בהם קיימת מידה גבוהה של מסוכנות. השופטת מסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה אין חלופה ראויה למעצרו של המערער, תוך שהיא מדגישה שני טעמים מרכזיים: עברו הפלילי של המערער וההערכה השלילית של שירות המבחן בעניינו, המעריך סיכון להתנהגות בעייתית חוזרת. השופט מגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, והמערערים יישארו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים, למרות גילם המתקדם ומצבם הרפואי, בשל חומרת מעשיהם.