ת"א 48946-11-12

תקציר

פסק דין זה עוסק בבקשה לאכיפת פסק חוץ לפי חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958, שהגישה חברה סינית נגד אזרח ישראלי. המחלוקת העיקרית נוגעת לחובת ההדדיות לפי סעיף 4 לחוק, ביחסים בין ישראל לסין. הבקשה מתייחסת לפסק דין שניתן על ידי בית משפט במחוז ג'יאנגסו שבסין, המורה לנתבעת לשלם לתובע כ-550,000 דולר וסכום שווה ערך לכ-2.5 מיליון $. לחילופין, תבעה התובעת גם מכוח פסק הבוררות, כדי לחייב את הנתבעת לשלם את הסכומים שנפסקו לה. הנתבע טען כי תביעה המבוססת על פסק זר צריכה להיות מוגשת באופן שונה, וכי פסק הבוררות הזר נעדר סמכות בינלאומית ואין לאכוף אותו בשל פגיעה בזכויותיו להליך הוגן, וכי קיימת תניית בוררות. היועץ המשפטי לממשלה נשאל לחוות דעתו בשאלת ההדדיות, אך לא השיב באופן ענייני. בית המשפט שמע עדויות משני הצדדים וקבע כי קיים פוטנציאל סביר לאכיפתו של פסק דין ישראלי בסין, ולכן מתקיימת דרישת ההדדיות. באשר לטענות הנתבע לעניין סעיף 6 לחוק, קבע בית המשפט כי מתקיימים בעניינו קשרי מגורים או הסכמה לסמכות שיפוט, ועל כן לא חלה הגנת סעיף 6(א)(3) לחוק, שעניינה דרישת סמכות "עקיפה". עוד קבע בית המשפט כי הטענות שהעלה הנאשם במסגרת סעיף 6(א)(2) לחוק, לפיהן לא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, לא הוכחו. באשר לטענת הנתבעת כי תוכן פסק הבוררות סותר את תקנת הציבור, קבע בית המשפט כי אין מדובר במקרה נדיר בו תישלל אכיפה בעילות אלה. באשר לטענת הנתבע כי בית המשפט הסיני לא רכש סמכות שיפוט בשל תניית בוררות, קבע בית המשפט כי הסעיף אינו שולל מבית המשפט את סמכותו, מה גם שהנתבע לא העלה טענה זו בפני בית המשפט הסיני. אשר לטענה כי האכיפה תהיה בלתי צודקת, קבע בית המשפט כי הנסיבות שהציג הנתבע אינן מצדיקות הפעלת שיקול דעת מעבר להוראות חוק אכיפת פסקי חוץ, ועל כן ייאכף פסק החוץ.