ע"פ 8711/09

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט ערעור שערער על הרשעה קודמת ועל גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. המערער הורשע על סמך מהימנות עדויות, ובפרט עדויותיהם של המערער והמתלונן, שבית המשפט המחוזי בחן ממקור ראשון. ערכאת הערעור הדגישה כי בדרך כלל אין היא מתערבת בממצאים עובדתיים של בתי משפט קמא, אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות, כגון טעויות לוגיות משמעותיות או התעלמות מראיות, שלא נמצאו כאן. טענות המערער בדבר התעלמות מראיות וסתירות בעדויות נדחו. הערעור גם תהה האם מעשה הדקירה היה מוצדק תחת הגנה עצמית, אך בית המשפט הגיע למסקנה כי הקריטריונים להגנה עצמית לא התקיימו. גם אם גרסתו של המערער התקבלה במלואה, התשובה הוגדרה כבלתי מידתית, שכן קיימות חלופות לדקירה. הכרעת הדין סקרה את היסודות המשפטיים של העבירה, ואישרה כי מעשיו ומודעותו של המערער עמדו באמות המידה לעבירה של גרימת חבלה גופנית חמורה בנסיבות מחמירות. גזר הדין, עליו ערער גם המערער, אושר כראוי בהתחשב בחומרת העבירה, והודגש כי העונש משקף איזון בין אינטרס ציבורי לבין נסיבות אישיות. בית המשפט ציין את חשיבות המאבק באלימות בחברה והדגיש את האופי האינדיבידואלי של החלטות גזר הדין, וקבע כי השוואות למקרים של הסדרי טיעון אינן ישימות כאן. בית המשפט סיים בהבעת תקווה לשיקומו של המערער, ציין את מעורבותו בתכניות טיפוליות בעת שהותו בכלא, ואישר כי פסק הדין הראשוני יעמוד בעינו.