ע"א 390/59

תקציר

בפסק הדין בעת"א 390/59 התייחס בית המשפט למורכבות סביב שטר חוב בין נתן רוז'נסקי לזלמן וייט. במקור, רוז'נסקי חויב לשלם לבן 5,000 לירות על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אך הוא ערער בטענה שאין תמורה לשטר. הסוגיה המרכזית בערעור הייתה האם רוז'נסקי יכול להוכיח חוסר התחשבות זה באמצעות עדותו של המוטב, ולא להסתמך רק על עדות התובע. השופט זילברג הפנה לתקדים בעת"א 408/54, לפיו כאשר תובע אינו מקבל החזר ולמעשה עומד בנעליו של מקבל התשלום, יש לאפשר לנתבע להיעזר בעדויות של גופים כמו מקבל חדלות הפירעון, למרות שאינם יריבים פרוצדורליים ישירים. בית המשפט הכיר בכך שדחותו של רוז'נסקי את בקשתו של רוז'נסקי להגן על עצמו על ידי הערכאה הנמוכה התעלמה משיקולים אלה, והובילה להחלטה לבטל את פסק הדין הראשוני. כך ניתנה לרוז'נסקי רשות להתגונן בטענותיו בדבר חוסר התחשבות, ובכך הוכיח בית המשפט את הכרתו של בית המשפט בהגינות פרוצדורלית ובניואנסים ראייתיים בטיפול בסכסוכים כספיים מסוג זה. פסק הדין ניתן ביום 31.12.1959.