ת"א 19891/08

תקציר

פסק דין זה נובע משתי תביעות מקבילות בין ש.א. השקעות מזון, ששכרה חנות להפעלת מסעדה, לבין בעלי החנות, אברהם מור ואחיו יצחק מור ז"ל. בתביעה הראשונה, שהוגשה על ידי ש.א. השקעות מזון, נטען כי הנתבעים הטעו ביודעין את התובעים בנוגע לשטח החצר הסמוך לחנות, שהיה אמור להיות חלק מחוזה השכירות, ולכן התובעים לא יוכלו להשתמש בו. אי הבנה זו הובילה לצו מניעה זמני שאסר על התובעים לבצע עבודות בנייה או שיפוץ בחצר. עוד טענו התובעים כי הנתבעים הפרו את החוזה בכך שמסרו חנות שאינה תואמת את התיאור או האיכות שהוסכם. בתוך כך, הגישו הנתבעים תביעה שנייה בדרישה לפיצוי כספי מהתובעים בגין הפרת הסכם השכירות במספר דרכים. ראשית, התובעים לא שילמו את דמי השכירות במועדם, ובסופו של דבר הפסיקו לשלם את דמי השכירות לחלוטין לאחר שהפחיתו אותם ללא הסכמת הנתבעים. שנית, התובעים לא תיקנו נזקים שנגרמו למבנה במהלך שהותם, ולא סיפקו ביטוח בו הנתבעים היו מוטבים, כאמור בהסכם. התובעים פינו את החנות באוגוסט 2010, ושני הצדדים הציגו את עדויותיהם וראיותיהם. השופט פסק לטובת הנתבעים וקבע כי התובעים לא הוכיחו כי הנתבעים ניהלו משא ומתן בחוסר תום לב, וכי הנתבעים היו מודעים לסוגיות הנוגעות לחצר טרם חתימת ההסכם. עוד קבעה השופטת כי לא נמנע מהתובעים לבצע סגר חורף, ולכן אין להם זכות להפחית את דמי השכירות. יתר על כן, השופטת הסכימה כי התובעים הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו את מלוא דמי השכירות, ובכך העניקה לנתבעים זכות לבטל את ההסכם. השופטת דחתה גם את טענת התובעים כי היה על הנתבעים לאפשר להם להעביר את חוזה השכירות לצד שלישי, שכן התובעים לא הציגו שוכר חלופי מתאים. באשר לתביעות הכספיות, הורה השופט לתובעים לשלם לנתבעים את הסכום הכולל של דמי השכירות שלא שולמו, צמוד לאינפלציה וכולל ריבית מיום 1.8.2010, המחושב לפי שער החליפין היציג ליום 31 ביולי 2010. עוד קבעה השופטת כי על התובעים לפצות את הנתבעים בגין שכר טרחתם וכן הוצאות המשפט של הנתבעים, הן צמודות לאינפלציה והן כוללות ריבית ממועד כל הוצאה. לתובעים ניתנו 30 יום לשלם לנתבעים סכומים אלה. השופטת גם דחתה את תביעות התובעים לפיצויים, לא מצאה ראיות התומכות ברובן, וייחסה את יתרת הנזקים לחברה אחרת, טורטיה השקעות ומזון בע"מ, שהייתה בעלת מבנה בעלות שונה אך חלקה חלק מהבעלים עם התובעים. באשר לטענת הנתבעים כי התובעים לא ביטחו את החנות כפי שהוסכם בחוזה, פסק השופט לטובת התובעים, שכן הנתבעים לא הביאו ראיות לתיקונים או לעלות התיקונים, ולכן דחה את התביעה בגין נזק זה. לבסוף, קבע השופט כי שלומי הרוש, כערב לחובות השותפות, אחראי אישית לסכומים שנגבו מהתובעים.