בש"פ 3717/91

תקציר

פסק הדין דן בפרשנות חוק סדר הדין הפלילי וחוק העונשין ביחס למקרה של חטיפת קטין תמורת כופר. המשיב מס' 1 הגה ותכנן את החטיפה, ואילו המשיב מס' 2 ביצע אותה. זמן קצר לאחר החטיפה חשו המשיבים חרטה והחזירו את הנערה עוד באותו היום. התביעה האשימה אותם בחטיפה לשם כופר, קשירת קשר לחטיפה ותקיפה, וביקשה את מעצרם לאורך כל המשפט. בית המשפט המחוזי שחרר את המשיבים בערבות, בנימוק של חוסר מסוכנות לציבור או לקורבנות, וסבירות נמוכה שהמשיבים ישבשו את הצדק. התביעה ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי חומרת העבירה מצדיקה מעצר. בית המשפט העליון, בפסק דינו, הדגיש כי חומרת העבירה יכולה להוות עילה למעצר, אך רק לעבירות מסוימות המנויות. בית המשפט הסביר כי מטרת המעצר בשל חומרתו היא לשמור על אמון הציבור במערכת המשפט הפלילי ולמנוע עידוד לעבירות אלימות. נסיבות העבירה והנסיבות האישיות נלקחות בחשבון בבואנו להחליט אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים חמורים פחות ממעצר בפועל. במקרה זה, בית המשפט מצא כי התכנון הקפדני, תאוות הבצע, האלימות והפגיעות של הקורבן הפכו את נסיבות העבירה לחמורות ביותר. בעוד החרטה וההודאה המיידית של המשיבים הן גורמים מקלים, חומרת התנהגותם הכוללת חייבה מעצר בפועל. זאת ועוד, ההבדל בנסיבותיהם של שני המשיבים לא הצדיק יחס שונה מבחינת המעצר. לפיכך קבע בית המשפט העליון כי יש לעצור את המשיבים לאורך כל המשפט, למרות החלטת בית המשפט המחוזי לשחררם בערבות.