ע"א 192/86

תקציר

המערערת הלוותה למשיב מספר 1 סכום כסף – 750,000 ל"י – והמשיבים 2 ו-3 חתמו על הסכם הלוואה כערבים. ההסכם והצ'ק לביטחון נכתבו ונחתמו במפורש על הסכום הנ"ל. עם זאת, המשיב מספר 2 טען כי הוא סבור שהסכום הוא 75,000 ל"י בלבד וכי אפס נוסף לעותק הכתוב ללא ידיעתו. בית המשפט המחוזי האמין לגרסתו של המשיב מס' 2 לאירועים, בהתחשב באישיותו וביחסיו התלותיים עם המשיב מספר אחת. המערער ערער על החלטה זו, אך בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי צריכה לעמוד בעינה. שופט בית המשפט העליון ציין כי הגרסאות הסותרות לאירועים הוכרעו על פי האמון ששררו העדים בשופט בית המשפט המחוזי, ולא ניתן היה לערער על התרשמותם על ידי ערכאת ערעור. יתר על כן, לא היו נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, שהיוותה הערכה מהימנה של הראיות. בית המשפט העליון אף הסכים עם קביעתו של בית המשפט קמא כי המשיב הונה וציין כי אין זו הפעם הראשונה שהמערער משיג במרמה את חתימת המשיב. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין, אשר נקבעו על סך של 4,000 רופי, בצירוף הצמדה וריבית עד לתשלום שכר הטרחה במלואו.