ת"א 20015-05-23

תקציר

בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, דחה את תביעת הפינוי של התובעת והורה לתובעת לשלם לנתבעים הוצאות בסך 7,000 ₪. ההחלטה התבססה על עקרון ההשתק, המונע מבעל דין להגיש תביעה שנייה המבוססת על אותה עילת תביעה כמו תביעה קודמת. בית המשפט מצא כי הטענות בשני ההליכים זהות, הנוגעות לניסיונה של התובעת לפנות את הנתבעים מנכס מושכר בנימוק שאין להם זכות חוקית להחזיק בו. בית המשפט הסתמך על דוקטרינת ההשתק לעילה, החלה כאשר תביעה נדונה לגופה וניתן פסק דין. על פי הדוקטרינה, לא ניתן להגיש תביעות נוספות המבוססות על אותה עילת תביעה בין אותם צדדים. המבחן לקביעת זהותה של עילת התביעה חורג מעבר להשוואה בין כתבי התביעה, ובוחן האם ההתדיינויות מתייחסות לאותו עניין ולאותה זכות או אינטרס מוגנים. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי האינטרס המוגן העומד על הפרק זהה בשתי התביעות, והתשתית העובדתית המונחת ביסוד שני ההליכים דומה דיה כדי לבסס את זהותן של עילות התביעה. בנוסף, קבע בית המשפט כי התובעת לא פעלה בשקידה סבירה בהבאת התביעות החדשות, שכן הן התבססו על עובדות שהיו קיימות לפני התביעה הראשונה וניתן היה להעלותן אז. ניסיונותיו השונים של התובע לתקן את כתב התביעה הראשון ולהציג טענות חדשות נתפסו כהודאה בכך שניתן היה לרכז את הטענות בהליך הראשון. החלטת התובעת שלא לתקן את התביעה הראשונה ובמקום זאת להמשיך בעילות הקיימות, למרות שניתנה לה ההזדמנות לעשות כן, תמכה אף היא בדחיית התביעה השנייה. לבסוף, התייחס בית המשפט בקצרה לטענת השתק החברה, החלה כאשר בהליך הראשון מוכרעת שאלה עובדתית ספציפית המהותית לפסק הדין. בית המשפט מצא כי דוקטרינה זו תומכת גם בדחיית התביעה השנייה, שכן פסק הדין הראשון כלל הכרעה פוזיטיבית בשאלת מעמדו של הנתבע, שהיה נחוץ לפסק הדין. ככלל, פסק הדין הדגיש את הצורך בסופיות ההליכים המשפטיים ואת החשיבות של מניעת התנכלות לנתבעים באמצעות התדיינות חוזרת ונשנית באותם עניינים.