ד"נ 4/69

תקציר

בעניין יצחק נוימן ובנין חברה לביטוח בע"מ נ' פאולה פסיה כהן, דן בית המשפט העליון בהשלכותיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין על הכלל "res ipsa loquitur", המאפשר חזקת רשלנות כאשר תאונה מתרחשת בתנאים מסוימים. השאלה העיקרית הייתה האם חזקה זו מעבירה את נטל השכנוע או רק את החובה לספק הסבר סביר מהנאשם. בית המשפט שקל פסקי דין קודמים, פרשנויות סטטוטוריות ועקרונות משפטיים לגבי נטל ההוכחה. דעת הרוב, שניתנה על ידי הנשיא אגרנט, הגיעה למסקנה כי נטל השכנוע אכן יכול לעבור לנתבע אם מתקיימים שלושת התנאים: חוסר ידיעתו של התובע עקב חוסר יכולת לדעת, שליטתו של הנתבע בחפץ הגורם נזק, והסתברות הרשלנות הנגזרת מהאירוע עצמו. פרשנות זו נתמכה בחוות דעת משפטיות היסטוריות בארץ ובעולם, למרות דעות שונות שטענו כי היא רק העבירה את החובה להציג הסבר סביר. בית המשפט קבע כי על הנתבע להוכיח כי לא התרשל וכי אם מאזן ההסתברויות נותר נייטרלי, נטל השכנוע עובר אליו. בית המשפט קבע גם בשלב בחינת הראיות, וקבע כי על השומה להתחשב בעדויות התובע והנתבע כדי לקבוע האם מתקיימים התנאים לרשלנות. היבטים בפסק הדין התייחסו גם לטענת "התאונה הבלתי נמנעת", והסבירו כי היא רק שוללת רשלנות, והנטל להוכיח אחרת מוטל על הנתבע. בסופו של דבר, אישר פסק הדין את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי הצדק הפרוצדורלי והמדיניות החברתית של צמצום החסמים בפני נפגעי תאונות מצדיקים את הפרשנות המעבירה את נטל השכנוע לנאשם. השופטים חיזקו את ההחלטה בסקירה מעמיקה של פסקי דין קודמים ותיאוריות משפטיות רלוונטיות, והרוב פסק להותיר על כנו את החלטת הערעור ולדחות את העתירה לדיון נוסף, תוך פסיקת הוצאות המשיבים.