ה"פ 637/99

תקציר

השאלה המרכזית במשפט הייתה הבעלות על נכס נדל"ן מסוים בירושלים. שתי אגודות של עולים ממשהד שבאיראן טענו שתיהן לבעלות על הנכס, שכונו המבקשים 1 ו-2. המבקשת 1, הוועד המרכזי לעולים ממשהד, ביקשה לרשום את הנכס על שמה, ואילו המבקשת 2, אגודת יוצאי משהד, ביקשה להכריז על הנכס כחלק מהקדש. המשיבים 6-1 היו נכדיה של אסתר רחמני, בתו של איברהים דוידוף, שעל שמו נרשם הנכס. המבקש 1 טען כי הנכס נרכש מכספי הקהילה ומנוהל על ידי הקהילה, ולכן היה בבעלות הקהילה. המבקש 2 טען כי הנכס הינו הקדש לנזקקי הקהילה. שני המבקשים טענו כי שמו של דוידוף הושאל לצורך רישום הנכס וכי הוא אינו הבעלים. המשיבים טענו כי הנכס שייך לעיזבונו של דוידוף וכפועל יוצא מכך ליורשיו. השופטת פתחה את דבריה בהתייחסות לטענות המקדמיות ולהתנגדויות שהעלו הצדדים. הוא דחה את טענת המשיבים כי טענת המבקשים התיישנה, שכן המשיבים לא העלו התנגדות זו בהזדמנות הראשונה, ובכך זנחו אותה. השופטת דחתה גם את טענת המשיבים בדבר היעדר עילה, וקבעה כי היא נבחנה לגופו של עניין. לאחר מכן פנה לטענות המקדמיות של המבקשים בדבר חוסר תום הלב וחוסר העמידה של המשיבים. השופטת קיבלה את טענת המבקשים, כי המשיבים פעלו בחוסר תום לב בכך שהסתירו מידע על שתי בנותיו של דוידוף, שהיה מזכה אותן בחלק מהירושה. עם זאת, הוא דחה את הטענה כי המשיבים אינם יורשים בשל היעדר צווי ירושה ומנהג בקרב יהודי משהד שלא להוריש רכוש לבנות, וקבע כי טענות אלה אינן מונעות מהמשיבים לעמוד בהליך. לאחר מכן בחן השופט לגופו של עניין. הוא הגיע למסקנה כי טענות המבקשים וראיותיהם לפיהן הנכס שייך לקהילה התבססו על שמועות והשערות, בהיעדר ראיות תיעודיות משמעותיות. מנגד, רישומו של הנכס על שמו של דוידוף היה מכריע, ואף אחד מהחריגים שיכלו להצדיק התערבות ברישום לא חל במקרה זה. השופטת הדגישה כי רישום הנכס הסדיר כל טענה סותרת כלפיו. עוד מצא כי הראיות אינן תומכות בקיומו של הקדש. לפיכך, נדחו טענות המבקשים, והנכס אושר כשייך לעיזבונו של דוידוף. משכך, קבעה השופטת כי יש לדחות את שתי התביעות, וכל מבקש יישא בהוצאות המשפט של המשיבים.