סע"ש 10375-02-20

תקציר

הדיון נסוב סביב שלושה מקרים של לשון הרע לכאורה מצד הנתבע. הראשון נוגע לאמירה שיוחסה לתובע על ידי מר שפיר, לפיה התובע כינה את המנכ"ל הקודם שלו "מפגר". התובעת מכחישה כי אמרה דברים אלה וטוענת כי עצם הייחוס מהווה לשון הרע. בית המשפט מוצא כי התובע ידע על אמירה זו במהלך הראיון השני שלו עם גב' טל בן לולו ביום 18.12.2016, אך נמנע מלהתייחס אליה בהליך המשפטי שניהל עד כה ללא הצדקה מספקת. יתר על כן, מעשיו והתבטאויותיו של התובע עצמו לאחר הראיון מצביעים על כך שהוא לא ראה בייחוס לשון הרע באותה עת. התובע גם לא הצליח להוכיח כי ההודעה פורסמה מעבר לכך שחולקה בין גב' בן לולו ומר שפיר לצורך בחינת התאמתו לעבודה. ככלל, בית המשפט קובע כי התובע לא הצליח להוכיח כי מקרה זה מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. לשון הרע הנטענת השנייה נוגעת לסיכום דוא"ל ("חוות הדעת") שכתבה גב' בן לולו בעקבות ראיון התובע עם מר שפיר. התובע טוען כי חוות הדעת, הכוללת את האמירה על המנכ"ל והערות נוספות, מכפישה אותו בכך שהיא מטילה ספק באמינותו ובמוזרותו האישית. עם זאת, בית המשפט מוצא כי התובע לא ביסס את יסוד הפרסום של לשון הרע, שכן הוא לא פירט את מקבלי המייל ולא הביא ראיות מספיקות להפצתו שלא לארגון הנתבע. בנוסף, מעדותו של התובע עצמו עולה כי ביקש וקיבל תיקונים בחוות הדעת, המעידים על שביעות רצונו מתוכנה המתוקן. בית המשפט מגיע למסקנה כי חוות הדעת אינה מהווה לשון הרע. לשון הרע הנטענת השלישית היא תגובת הנתבע לפניית נציב תלונות הציבור בנוגע לתלונת התובעת על אפליה. במכתבה של הנתבעת צוין כי במהלך ראיונות התובע התעוררו בעיות אמינות, לרבות שימוש בשם בדוי והתבטאויות בעייתיות. בית המשפט פוסק לטובת הנאשם, וקובע כי המכתב נכתב בתגובה להליך מעין שיפוטי ונופל בגדר ההגנות שמקנה החוק. כמו כן, היה על הנתבעת להשיב לפניית נציב תלונות הציבור כגוף מינהלי מוסמך. עוד מציין בית המשפט כי התובע כבר הזכיר את הדברים המכפישים לכאורה בהתקשרותו שלו עם נציב תלונות הציבור חודשים קודם לכן. לפיכך, נדחית הטענה כי תגובת הנתבע היוותה לשון הרע. לסיכום, בית המשפט דוחה את תביעת התובע על הסף ומורה לו לשאת בהוצאות הנתבע, בסך 20,000 ₪, בתוך 30 יום. פסק הדין כולל את זכות הערעור לבית הדין הארצי בירושלים.