עמ"ה 1061/07

תקציר

פסק הדין דן בהגדרת המונח "תושב" כאמור בחוק התכנית להבראת המשק (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב ומדיניות כלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) ("חוק ההיטל"), ובהשלכותיו על ההיטל המוטל על העסקת עובדים זרים. בית המשפט ביקש הבהרה האם עובד שנכנס לישראל באשרת עבודה יכול להיחשב "תושב ישראל" לפי חוק הלוי, ושני הצדדים הסכימו לדון בסוגיה המשפטית. המערער טען כי יש לבחון את התושבות על פי פקודת מס הכנסה, המניחה כי זר השוהה בישראל 183 ימים או יותר הוא תושב. מנגד, המשיב סבר כי עובד זר אינו יכול להיות בעל מעמד תושבות ויש לבחון אותו על סמך חוקים המסדירים זיקות זמניות לישראל. בית המשפט פסק לטובת המשיבה, בקובעו כי הגדרת עובד זר בחוק ההיטל היא הוראת התייחסות, כלומר יש לבחון אותה בכללותה במסגרת חוק עובדים זרים. על פי חוק זה, עובדים זרים אינם תושבי ישראל. בית המשפט הדגיש כי דינים שונים עשויים להגדיר תושבות באופן שונה וכי פרשנות חוק ההיטל באופן שיחחיל את חזקת התושבות לפי פקודת מס הכנסה תסכל את כוונת החקיקה. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב, לרבות שכ"ט עורך דין בסך 25,000 ₪.