ע"פ 6253/04

תקציר

המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשורה של עבירות, בהן ניסיון שידול לרצח, נשיאת נשק ותחמושת, קשירת קשר לביצוע פשע, הדחה בעדות ושיבוש הליכי משפט. כתב האישום נגדו התבסס על שני אירועים נפרדים. באירוע הראשון הורשע המערער בכך ששידל את דוד אילוז לרצוח את שותפו לשעבר, שאול רוקח, וסיפק לו נשק לביצוע העבירה. האישום השני נגע לניסיון לשכנע את אילוז לחזור בו מהודעתו במשטרה בנוגע לאירוע הראשון. המערער ערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין. ערכאת הערעור פירטה את העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה וסקרה את הראיות שהוצגו בבית המשפט המחוזי. נמצא כי הערכות המהימנות והקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי היו מבוססות היטב ולא בלתי סבירות. בית המשפט דחה את טענות המערער בדבר סתירות בעדותו של אילוז, וציין כי סתירות קלות אינן הופכות את העדות כולה לבלתי אמינה. כמו כן, אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי שלא לראות באילוז עד מדינה, שכן לא התקיימו הקריטריונים לכך. גם זכותו של המערער למשפט הוגן נמצאה כמכובדת, שכן בית המשפט המחוזי הפעיל כראוי את שיקול דעתו בניהול חקירתו הנגדית של אילוז ובטיפול בראיות חסויות. באשר לאישום השני, הסכים בית המשפט לערעורים עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המערער ושותפו, טוויל, הם שיזמו את חזרתו של אילוז מהצהרתו. בית המשפט הדגיש כי עדויותיהם של המערער וטוויל אינן אמינות וכי מעשיהם השפיעו באופן משמעותי על החלטתו של אילוז. המערער טען גם למחדלי חקירה, אך בית המשפט קבע כי טענות אלה אינן מצדיקות התערבות, שכן המערער לא נפגע באופן משמעותי ביכולתו להתגונן. לבסוף, שקלה ערכאת הערעור את העונש שהטיל עליו בית המשפט המחוזי, בהתחשב במצבו הבריאותי הלקוי של המערער ובהרשעותיו הקודמות. נקבע כי העונש של עשר שנות מאסר, עם שמונה חודשי מאסר על תנאי מצטברים, הוא הולם ומידתי לחומרת העבירות. לפיכך, הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל.