ו"ע 38590-04-13

תקציר

הערעור מתייחס לאופן חישוב מס שבח על מכירת מקרקעין, ובפרט - לשאלה האם בעקבות ביטולו של חוק מס הכנסה (תיאום בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק התיאום"), ניכוי הפחת משווי הרכישה לצורך חישוב מס שבח צריך להיות נומינלי או מותאם לאינפלציה. המערערת טוענת כי ביטולו של חוק התיאום, שקבע את ניכוי הפחת המתואם ממס הכנסה, מחייב פרשנות תכליתית של חוק מיסוי מקרקעין, אשר תביא לניכוי פחת נומינלי משווי הרכישה לצורך חישוב מס רווחי הון. לטענת המערערת, פרשנות כזו תבטיח כי קיים איזון בין מנגנון ניכוי הפחת לצרכי מס רווחי הון לבין מנגנון ניכוי הפחת לצורכי מס הכנסה. המערערת מדגישה כי אי תיקון חוק מיסוי מקרקעין בעקבות ביטול חוק התיאום יצר עיוות מס, ועל כן על בית המשפט להתערב ולפרש את סעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין באופן שיביא לניכוי פחת נומינלי משווי הרכישה לצורך חישוב מס רווחי הון. המשיב, לעומת זאת, טוען כי יש לפרש את סעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין כפשוטו, כך שגם לאחר ביטול חוק התיאומים ינוכה פחת באופן מותאם לאינפלציה משווי הרכישה לצורך חישוב מס רווחי הון. לטענת המשיב, ביטול חוק התיאום יצר השלכות נוספות, שחלקן מיטיבות עם הנישומים וחלקן פוגעות בהם, ולכן לא ניתן לומר כי המצב הנוכחי יוצר עיוות מס המצדיק את התערבות בית המשפט בנושא. בית המשפט קבע כי פרשנותה של המערערת לסעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין היא מרחיקת לכת ודינה להידחות. על פי פרשנותה של המערערת, לא ייעשה בפועל ניכוי פחת לצורך חישוב ההשבחה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו של סעיף זה. יתר על כן, הצעתה של המערערת היא פרשנות המבוססת על הוספת מילה שאינה מופיעה בדין הקיים, הסותרת את עקרון היסוד לפיו פרשנות תכליתית של דיני המס צריכה להתבסס על מכלול האפשרויות הלשוניות. בית המשפט מקבל אמנם את טענת המערערת בדבר עיוות מס מסוים שעלול להיווצר כתוצאה מביטול חוק התיאום, אך מדובר בתוצאה של שינוי חקיקתי שאין לראותו כיוצר אבסורד קיצוני וטעות קיצונית במעשה החקיקה המאפשרת ליתן ללשון החוק משמעות שלשונו אינה יכולה לשאת. לפיכך, בית המשפט דוחה את הפרשנות המוצעת של המערערת לסעיף 47 וקובע כי לפי סעיף זה, יש להתאים את ניכוי הפחת לצורך חישוב ההשבחה לאינפלציה, גם לאחר תחילת שנת 2008. מאחר שהמערערת לא קיבלה את עמדת בית המשפט בעניין זה וכי יש הצדקה מסוימת לעמדתה, החליט בית המשפט לדחות את הערעור אך הורה למערערת לשלם 25,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.