ת"א 45277-03-19

תקציר

מדובר בתביעת לשון הרע שהגישה גננת, המכונה התובעת, נגד שני נתבעים: עובדת לשעבר, הנתבעת מס' 1, ואם אחד הילדים בגן, הנתבעת מס' 2. התובעת מבקשת פיצוי בגין פגיעה בשמה הטוב לאחר שהנתבעים האשימו אותה בהתעללות בפעוטות שבטיפולה. השופט פסק לטובת התובעת, והגיע למסקנה כי הנתבעים הוציאו עליה דיבה. השופט קבע כי פרסומי שני הנתבעים עומדים בקריטריונים של לשון הרע על פי הדין הישראלי, שכן הם שקריים ופוגעים בשמו הטוב של התובע. בנוסף, קבעה השופטת כי הנתבעים לא הוכיחו את אמיתות פרסומיהם ופעלו בחוסר תום לב. המפתח להחלטת השופט היה הערכת מהימנותו של עד ההגנה העיקרי, נאשם מס' 1, שעדותו נמצאה בלתי אמינה. השופטת בחנה גם הקלטה שנעשתה בסתר על ידי הנתבעת מס' 1, אשר תפסה לכאורה את התובע מתעלל בפעוט, ומצאה כי היא אינה תומכת בטענות הנתבעת. במקום זאת, ההקלטה וראיות אחרות הצביעו על אירוע בודד, שלמרות היותו מצער, לא היווה התעללות. השופטת קיבלה את הטענה כי לתובעת נגרמו עוגמת נפש, פגיעה בשמה הטוב והפסדים כספיים כתוצאה מפרסומי הנתבעים. סך הפיצויים שנפסקו לתובע עמד על 200,000 ₪, כאשר הנתבע מס' 1 אחראי לשני שלישים והנתבע מס' 2 לשליש. כמו כן, דחתה השופטת את תביעתה של הנתבעת מס' 2 לקיזוז, אשר טענה ללשון הרע מצד התובעת כלפיה. השופטת קבעה כי דברי התובע נאמרו בתום לב וללא פרטים מזהים, ולכן הם מוגנים על פי החוק. שני הנתבעים חויבו לשלם לתובע סכומים נקובים בפיצויים, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוך 30 יום.