דנ"א 7059/01

תקציר

בית הדין קבע כי קיימת הבחנה ברורה בין סמכות השיפוט הבינלאומית של בית הדין לבין סמכותו העקיפה. במקרה זה, סמכותו העקיפה של בית הדין אינה חופפת או תואמת בהכרח את סמכות השיפוט הבינלאומית הישירה. כללי המשפט הבינלאומי הפרטי בישראל מכירים בפסק דין של בית משפט זר רק אם הנתבע מתגורר במדינה שבה ניתן פסק הדין או מסכים לסמכות השיפוט של בית המשפט הזר. זאת בהתאם לסעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. סמכות השיפוט הבינלאומית הישירה של בית הדין, לעומת זאת, רחבה יותר ומבוססת על סעיף 500, המשתרעת על קשרים מעבר למגורים ולהסכמה. המשפט בישראל שונה מגישות המשפט המקובל ומהביקורת הכרוכה בו. קושי באכיפת פסק דין במדינה זרה אינו עילה תקפה לדחיית שימוע על פי הפסיקה האנגלית והישראלית. יתר על כן, בית המשפט לא פסק בדבר יכולת האכיפה של פסק הדין בתביעת המשיבים אלא רק הניח כי הארגון יכבד את פסק הדין. העותרים חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ לשני המשיבים הראשונים, אשר מימשו את זכותם להגיב לעתירה. לפיכך העתירה נדחית.