בר"ע 26652-09-13

תקציר

במקרה דנן, ערער המבקש על החלטת סעד הביניים של בית הדין, וטען כי אין בסיס עובדתי לטענה בדבר זמינות נמוכה של עורכי דין במהלך הפגרה וכי המשיב מעולם לא ציין זאת כסיבה לעיכוב. לטענת המבקשת, מדובר בבקשה למתן צו מניעה להשבת המשיב לאחר פיטוריו ולא במניעתו. עוד טענו כי בקשת סעד הביניים נעדרת הצדקה ולא הראתה נזק פוטנציאלי למשיב, וטענו כי כל נזק הוא כספי ובר פיצוי, להבדיל מהסיכון הנשקף מהשארת העובד. בית המשפט פסק נגד המבקש, וציין כי ערכאת ערעור בדרך כלל אינה מתערבת בהחלטות שיקול הדעת של בית הדין אלא אם נפלה טעות ברורה, שלא ניכרה כאן. בית הדין לא מצא סיבה לערער על פסק דינו של בית הדין האזורי, שהתבסס על קביעות עובדתיות, לרבות פעילות התארגנות העובדים של המשיב שעשויה להשפיע על פיטוריו. טענת השיהוי של המבקש נקבעה כבלתי מהותית, שכן פרק זמן קצר בין הדחייה לבין הבקשה לסעד אינו מהווה שיהוי נוכח הצורך בהיערכות משפטית ופסיכולוגית. יתר על כן, ההבחנה בין צווי מניעה לא הייתה מכרעת – המוקד היה שמירה על המצב הקיים עד להכרעה בתביעה העיקרית. לפיכך, הערעור נדחה, ולא הוטלו הוצאות, נוכח היעדר תגובה מצד המשיבים.