ע"א 7481/17

תקציר

הערעור מתייחס לשומת מס לשנת 2005, בה ביקש המערער לקזז הפסד הון שנגרם לו לכאורה באמצעות חברה שבשליטתו, כנגד רווח הון שנבע מעסקה אחרת. פקיד השומה סירב להכיר בהפסד ההון ולכן הטיל מס על מלוא סכום רווח ההון. הסוגיה שעמדה בפני בית המשפט הייתה, אפוא, האם אכן נגרם למערער הפסד הון בשנת 2005, ואם כן, האם הוא זכאי לקיזוז זה. הפסד ההון הנטען נבע מהשקעתה של המערערת בפרויקט נדל"ן באמצעות חברה בשם סום-אר. בשל גילוי ליקויים בקרקע והעלויות הגבוהות של הפרויקט, נקלע סום-אר לגירעון. המערער טען כי בשנת 2005 הבין כי החוב אליו מסום-ר הוא חוב רע, ולכן מחל לו, דבר המהווה הפסד הון. לחילופין, טען המערער כי הפסד ההון נבע ממכירת מניות סום-אר לחברה אחרת שבשליטתו, בהפסד. בית המשפט קבע, כי המערערת לא הוכיחה כי החוב מסום-ר הפך לחוב רע בשנת 2005. ירידת ערך הקרקע עליה שכן הפרויקט לא הוכיחה, כשלעצמה, כי ההשקעה בחברה אבדה. העובדה שהמערערת המשיכה להשקיע בחברת הפרויקט, כמו גם העובדה שהחברה ייצרה הכנסות מסוימות בשנים שלאחר מכן, הצביעו על כך שההשקעה לא אבדה. בנוסף, העובדה ששותפו של המערער בפרויקט לא מחק את השקעתו, והחברה לא דיווחה על הכנסות ממחילת חובות, העיבה על ההכרה בהפסד ההון בשנת 2005. בית המשפט דחה גם את הטענה החלופית לפיה הפסד ההון נבע ממכירת מניות סום-אר. העסקה, שבוצעה שבועיים לאחר שהמערערת הפיקה רווח הון מעסקה אחרת, נמצאה כעסקה מלאכותית, שמטרתה העיקרית הייתה להקטין את חבות המס של המערערת. למרות שהמערערת טענה כי קיימת הצדקה מסחרית לעסקה, דהיינו שחרור נכסי חברת האחזקות של המערערת משעבודים של הבנק המממן, מצא בית המשפט כי טענה זו לא הוכחה. מכל מקום, הטבת המס שנבעה מהעסקה הייתה השיקול העיקרי שהוביל אליה. לפיכך, רשאי היה פקיד השומה להתעלם מהעסקה ולא להכיר בהפסד ההון הנובע ממנה. בסיכומו של דבר, קיבל בית המשפט את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית משפט קמא וקבע כי המערערת אינה זכאית לקזז את הפסד ההון כנגד רווח ההון.