ע"א 9292/07

תקציר

בהכרעה משפטית זו התלבט בית המשפט האם לדחות את תביעת המערער על יסוד תקופת ההתיישנות. בית הדין הכיר בכך שבבואו לשקול דחייה כזו, עליו להניח שהעובדות המוצגות בתביעה מדויקות. בנוסף, יש לנקוט משנה זהירות ולכבד את זכות הגישה לערכאות. עם זאת, על בית המשפט לשקול גם את כוונת חוק ההתיישנות, המגינה על נתבעים מפני תביעות ישנות העלולות לפגוע ביכולתם להגן על עצמם, וממקדת משאבים שיפוטיים בעניינים שוטפים. על פי חוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה כאשר קמה עילת התביעה, המוגדרת כמצב בו עומדת לתובע עילה משפטית להגיש תביעה ולבקש סעד. בתביעות נזיקין, שתי מערכות כללים מסדירות את תקופת ההתיישנות: אחת לנזק שהוא יסוד מהותי בעוולה ואחת למקרה שלא. למערערת, שנזקיה היו כרוכים בעיכובים בפרויקטים של בנייה, נודע על כך בשנת 1997 עת בוטלו היתרים. מדובר באקט סופי שפתח את תקופת ההתיישנות. בית המשפט דחה את טענת המערער בדבר "עוולה נמשכת", וקבע כי המעשה המקורי בשנת 1997 היה אירוע חד-פעמי בעל נזק מתמשך, ולא עבירה מתמשכת או מתחדשת. משכך, מאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2006, מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים, נקבע כי היא התיישנה. בית הדין לערעורים דחה את התביעה, תוך שהוא דוחה כל שיהוי לקבלת תשובות נוספות מהמשיבים, והטיל על המערער הוצאות משפט. ההחלטה התקבלה בהסכמת השופטים א' חיות וג' דנציגר והסתיימה סופית ביום 6.1.2010.