ע"פ 11/06

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט בערעורו של אדם שהואשם בהעסקת עובדים מהשטחים שלא כדין. השאלה המרכזית הייתה האם היה בידי המערער היסוד הנפשי הנדרש, ובפרט "מודעות", המעידה על כוונה פלילית. בית המשפט בחן את מושג המודעות כהגדרתו בסעיף 20 לחוק העונשין, שעניינו חשד בדבר קיומה של עבירה. נקבע כי אין די בקביעה סובייקטיבית אם הנאשם אכן חשד במעמדם הבלתי חוקי של העובדים; אלא, יש להוכיח באופן אובייקטיבי כי הנסיבות היו צריכות לעורר חשד. במצב ספציפי זה, בית המשפט לא מצא ראיות לנסיבות כאלה, שכן העובדים תקשרו בעברית רהוטה ונראו כיהודים מקומיים, ללא כל סממנים ברורים להיותם מהשטחים. מאחר שעדותו של המערער בדבר חוסר חשדו הייתה אמינה ובלתי מעורערת, קבע בית המשפט כי המדינה לא הצליחה להוכיח את היסוד הנפשי של העבירה. משכך, התקבל הערעור, והמערער זוכה מהאישומים. בית הדין גם מצא כי אין צורך להתייחס לטענה משנית בדבר אופייה החוזי של ההעסקה, שייתכן שלא הייתה חוסה תחת חוק העסקת עובדים זרים, והותיר אותה למקרה אחר. פסק דין זה גם ביטל את הצורך לערער על חומרת העונש.