תאד"מ 32690-03-21

תקציר

הנתבעת טענה כי הסכם השכירות בינה לבין התובע סוכל בשל נסיבות שאינן בשליטתה, תוך הסתמכות על סעיף 15 לחוק השכירות וההלוואות. עם זאת, השופט קבע כי הוראות המניעה חלות רק כאשר נמנע מהשוכר להשתמש במושכר מסיבות אישיות, ולא בשל מצבים כלליים שאינם בשליטת המשכיר או השוכר. מאחר שמניעת השימוש של הנתבעת בנכס נבעה ממגפת הקורונה, מצב כללי לא חל עליו סעיף 15 לחוק השכירות וההלוואות. לאחר מכן בחן השופט את התביעה לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שעניינה דיני חוזים וסיכול הסכמה. השופט ציין כי דיני המניעה בחוזים קובעים כי זכות הביטול היא מיידית. במהלך השנים פירשו בתי המשפט בישראל באופן צר את הנסיבות הנחשבות למניעתיות. במקרה זה, בעוד שמגפת הקורונה והשלכותיה עשויות למלא את התנאי של בלתי צפוי, קבעה השופטת כי יכולתה של הנתבעת להשתמש בנכס המושכר לאחסון ציוד ומשך הסגר המוגבל הביאו לכך שביצוע החוזה לא היה בלתי אפשרי או שונה מהותית מהסכמי הצדדים. יתר על כן, הנתבעת יכלה לנקוט בצעדים למזעור נזקים, כגון ביצוע פעולות שיווקיות או עתירה לביטול הסכם השכירות, דבר שלא עשתה. עוד הדגישה השופטת כי מימוש זכויות משפטיות בחוסר תום לב עלול לשלול את הכוח המשפטי שניתן למפר החוזה על פי החוזה. לפיכך, נדחתה טענת הנתבע כי ההסכם סוכל.