ת"א 525/98

תקציר

התובע ואשתו, ששהו בחו"ל, העבירו סכומי כסף גדולים לחשבונותיהם בישראל, ונתנו לנתבע, אחיו של התובע, ייפוי כוח לניהול ענייניהם הכספיים. התובע ואחיו היו גם שותפים עסקיים. בשנת 1991 פורקה השותפות, והתובע חזר לישראל. הנתבע המשיך לנהל את חשבונותיו של התובע, והעביר סכומי כסף גדולים מחשבונותיו לחשבונותיו, ללא ידיעתו או הסכמתו של התובע. התובע תבע את אחיו בטענה כי הנתבע חייב לו ולאשתו למעלה מ-2 מיליון ₪, ודרש את החזרת הכסף. הנתבעים טענו כי הסכומים שהועברו מחשבונות התובעת היו למעשה כספם שלהם, אותו הפקידו בחשבונות התובעת, וכי לתובע אין כל טענה לגביהם. עוד נטען, כי חילוקי הדעות בין הצדדים יושבו בהסכם בוררות, וכי חלה התיישנות על תביעת התובע. בית המשפט פסק לטובת התובעת, והורה לנתבעים להשיב לתובע כ-1.5 מיליון ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד התביעה המקורית. בית המשפט דחה גם את תביעתם הנגדית של הנתבעים, בה ביקשו להצהיר כי הם הבעלים החוקיים של חלקת אדמה, וביקשו למחוק הערת אזהרה הרשומה על שם התובע. בית המשפט קבע כי הסכם הבוררות אינו מהווה חסם משפטי בפני תביעת התובע, שכן הוא אינו מתייחס לתביעות הכספיות הנדונות, ויתרה מכך, הושג באמצעות מצג שווא והסתרת עובדות. בית המשפט דחה גם את טענת ההתיישנות של הנתבעים, בקובעו כי יחסי הנאמנות בין הצדדים מנעו תביעה כזו, וכי בכל מקרה התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. באשר לתביעה שכנגד, קבע בית המשפט כי הנתבעים מנועים מלטעון כי הם הבעלים החוקיים של הקרקע, שכן טענה זו כבר נדחתה בתביעה קודמת. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הוכיחו כי הם זכאים לרכישה כפויה של הקרקע, ותחת זאת הורה להם לרכוש את הקרקע מהתובע תמורת 550,000 דולר בתוך שישה חודשים. הנתבעים חויבו לשלם את הוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין.