ד"נ 7/78

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בפרשנות המונח "מסמך" במסגרת החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועשקה), התשכ"ג-1963, ובפרט בנוגע למסגרת מתכת של מכונית עם מספרים חתומים. דעת הרוב, בראשות ממלא מקום הנשיא לנדוי, הגדירה "מסמך" ככל חומר רקע בעל כתב או סימונים המיועדים לאחרים, לרבות החומר המתוקן, ובכך לפרש את החוק באופן עצמאי מבלי להסתמך על הפסיקה האנגלית. הם סברו שיש לתת למונח פרשנות רחבה, הכוללת את שלדת הרכב. השופטים לוין ושמגר הסכימו עם דעה זו. מנגד, השופטים ויתקון ובן-פורת חלקו על כך, וקבעו כי יש לפרש את המונח "מסמך" באופן צר, המוגבל להבנה המקובלת ולהחריג את שלדת הרכב. השופטת בן-פורת הדגישה כי מסמך צריך להיות בעל תוקף משפטי והציעה גישה שמרנית יותר, תוך דבקות בפרשנויות העבר. היא טענה כי חתימה, מספר או סימן על פריט אינם הופכים אותו בהכרח למסמך. דעת המיעוט הדגישה את ההשלכות האפשריות של פרשנות רחבה, שעלולה להוביל לאבסורדים ולמשפט פלילי לא ברור. בסופו של דבר, החלטת הרוב דחתה את העתירה ואישרה את פסק הדין הקודם, וקבעה כי שלד הרכב המתכתי נופל להגדרת "מסמך". לפסק דין זה השלכות על חוקי זיוף ועל פרשנות החקיקה הישראלית.