ת"א 16993-09-12

תקציר

התובע תבע את הנתבעת על כך שמכרה לו מכונית יוקרה פגומה, בעלת כתמים גלויים על מרכב ושמשותיה, וצריכת דלק גבוהה מהמובטח. התובע טען כי הליקויים שונים מהותית ממה שהוצג בפניו, ותבע פיצוי בגין נזקים, עוגמת נפש והוצאות משפט. עם זאת, השופט פסק לטובת הנאשם. הראיות הראו כי הליקויים לא היו קיימים בעת מסירת הרכב, והתגלו רק יומיים לאחר מכן. התובע לא הוכיח כי הליקויים היו באחריות הנתבעת, שכן הם יכלו להתרחש בעת שהרכב היה ברשות התובע. זאת ועוד, התובעת לא טענה להיפוך נטל ההוכחה, אשר היה מעביר את החובה להוכיח את מקור הפגמים אל הנתבע. באשר לצריכת הדלק, התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבעת הציגה מצג מטעה כלשהו, שכן בתשקיף הרכב צוין במפורש כי נתוני צריכת הדלק הם על פי בדיקות מעבדה, שהן הנוהג המקובל ליצירת מדד אחיד. התובעת גם לא הוכיחה כי הנתבעת התחייבה במשתמע כי צריכת הדלק במהלך נסיעות רגילות תתאים לתוצאות המעבדה. בסיכומו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בגין אף אחת מטענותיו, ודחה את התביעה, ותחת זאת הורה לתובע לשלם את שכר טרחת הנתבע.