ע"א 395/81

תקציר

עניינו של המערער, מהנדס מחשבים, שנפגע בתאונת דרכים והפך לאחר מכן לנכה לצמיתות. למרות זאת, הוא הרוויח יותר מפי שלושה מהשכר הממוצע במשק. בית המשפט המחוזי פסק שלא לפצות אותו בגין הפסד השתכרות עתידי, מה שהוביל לערעור. בית המשפט העליון, בראשות השופט א' גולדברג, הבהיר כמה נקודות מרכזיות. ראשית, העיקרון בדיני הנזיקין לפיו יש לפצות נפגע בגין השבת מצבו הקודם נותר על כנו ואינו שונה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. סעיף 4(א)(1) לחוק זה אינו מתכוון לשלול פיצוי על בסיס הכנסה אלא קובע תקרה; השתכרות העולה על פי שלושה מהשכר הממוצע אינה נלקחת בחשבון בעת חישוב הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. חרף היעדר ראיות מפורשות להכנסותיו של המערער לאחר התאונה, קבע בית המשפט כי קיימת הסתברות ממשית שהכנסתו העתידית תיפגע. לפיכך, שומה עולמית פסקה פיצוי של 100,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה. נימוקים נוספים בערעור בעניין הריבית על הסכומים שנפסקו התקבלו אף הם, וההוצאות הוטלו על המשיב. השופט י' טירקל הסכים עם התוצאה אך נמנע מלאמץ עמדה ספציפית באשר לפרשנות הסעיף הנוגע לחישובי פיצויים, והציע ביקורת חקיקתית למען בהירות והוגנות טובה יותר בחוקים אלה.