רע"פ 7589/97

תקציר

המערער הורשע במספר עבירות ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל, מתוכם 8 חודשי מאסר בפועל והיתר על תנאי למשך שלוש שנים. בהמשך הופחת עונש המאסר ל-3 חודשים בערעור, והיתר על תנאי. ביצוע גזר דין זה נדחה מספר פעמים, והמערער ריצה אותו בסופו של דבר בעבודות שירות. מספר שנים לאחר מכן, ביצע המערער עבירות חדשות, אשר הובילו לוויכוח בבתי המשפט בשאלה האם עבירות אלו בוצעו בתקופת המבחן. הערכאה הנמוכה יותר קבעה כי כן, והאריכה את תקופת המבחן, ואילו בית המשפט המחוזי אישר החלטה זו בערעור. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה פרשנותה של הוראה מסוימת בחוק העונשין, שעניינה התקופה שבה חל מאסר על תנאי סטטוטורי, והאם תקופה זו כוללת את הזמן שבין מתן גזר הדין לבין תחילת תקופת המאסר או עבודות השירות. בית המשפט העליון פסק לטובת המערער, וקבע כי תקופת המבחן החלה בעת מתן גזר הדין בערכאה הראשונה והסתיימה כבר בעת ביצוע העבירות החדשות. בית המשפט פירש את ההוראה הרלוונטית בחוק העונשין בצמצום, בהתבסס על לשונו הפשוטה, כוונת המחוקק ותכלית החוק. מאחר שהעבירות החדשות בוצעו מחוץ לתקופת המבחן, ביטל בית המשפט את הצו בדבר הפעלת המאסר על תנאי.