ע"א 714/80

תקציר

במקרה ההיסטורי הנידון, התייחס בית המשפט העליון לסוגיה המורכבת של אופן חישוב הפיצויים לעובד שסבל מעיוורון כמעט מוחלט עקב תאונת דרכים הקשורה לעבודה. בית המשפט התמקד בשאלה האם יש לנכות מהפיצויים של המערער פנסיה פוטנציאלית מהמוסד לביטוח לאומי, למרות שלא תבע הטבות אלה. המערערת טענה כנגד ניכויים אלה, והעדיפה לקבל סכום חד פעמי לניהול עצמאי, בעוד בית המשפט הדגיש כי תקנת הציבור נועדה להבטיח תמיכה קבועה לנפגעים, ולמנוע כל ויתור על תגמולי ביטוח. עמדה זו עולה בקנה אחד עם כוונת החוק להבטיח את פרנסת הקורבנות באמצעות תשלומים תקופתיים, תוך הגנה מפני אי-יציבות כלכלית. יתר על כן, בית המשפט התייחס לשאלה האם מגבלת זמן סטטוטורית מנעה מהמערערת לתבוע הטבות. בית המשפט קבע כי מגבלת זמן זו משמשת יותר כהנחיית שיהוי ולא כרף מוחלט, ולפיה למוסד לביטוח יש שיקול דעת לקבל תביעות שהוגשו לאחר המועד האחרון. לסיכום, בית המשפט החזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שימשיך ובחן את הזכאות הפוטנציאלית לקצבה הן מהביטוח הלאומי והן מהמעסיק של המערערת, עיריית ירושלים. המטרה הייתה לקבוע את הניכויים המדויקים הנדרשים מהפיצויים, להבטיח התאמה לחובות משפטיות ושמירה על זכותו של הנפגע להטבות מתאימות. החלטה זו המחישה את האיזון בין האוטונומיה של הפרט לבין תפקידה של המדינה במתן תמיכה עקבית לנפגעים.