ע"א 10847-01-15

תקציר

פסק הדין דן בתביעה לסעד ביניים שהגיש בנק שציפה להיתבע על ידי מספר תובעים שטענותיהם סותרות זו את זו. בית המשפט קבע כי כל מי שיש לו טענה שסותרת את טענתו של תובע אחר יכול להיחשב כתובע ביניים ונדרש למסור הודעה על פרטים, המקבילה לתביעה. פסק הדין מזכיר גם את ההשלכות של אי נקיטת פעולה, ואת העובדה שתובע שאינו מגיש דבר אינו יכול לטעון או לדרוש מאוחר יותר את קבלת הכספים המדוברים. פסק דינו של השופט פלינר, שניתן בשנת 2012 והפך לסופי בשנת 2013, כבר הכריע בחלק מהנקודות שבמחלוקת בין המערערת לבין המשיב, לרבות תוקף השעבודים והעובדה שהבטוחות כללו את כספי הערבויות. בצדק אף קבע בית משפט קמא כי המשיב זכאי להחזר כספים אלה. בית המשפט בחן גם את חובו של המערער למשיב ומצא כי הוא נתמך במסמכים רבים, והמערערת אף לא ביקשה לבחון את שכר טרחת המשיב. עוד נמצא כי המשיב הוא נושה מובטח בעל עדיפות על פני תובעים אחרים. ממצאים עובדתיים אלה לא התערבו על ידי ערכאת הערעור. עוד צוין, כי המערער פעל בחוסר תום לב ושינה את גרסותיו וטיעוניו המשפטיים בהתאם לנוחיותו. בית המשפט הפנה לתשובותיו הקודמות של המערער, בהן הצהיר בבירור כי אין לו כל טענה לכסף המובטח וכי יש להעביר כספים אלה למשיב. המערער הודה בכך גם בהליך בבית משפט קמא. לפיכך, החלטת בית משפט קמא לדחות את הערעור התקבלה, שכן המערערת לא טענה לזכויות כלשהן בכסף ולא יכלה לטעון בשם המשיב, מה גם שבחרה שלא לערער על ההחלטה בעצמה. הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב, בעוד המזכירות נדרשה להעביר את הפיקדון ששילם המערער למשיב.