ת"א 14812/98

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את תביעת התובע כנגד הבנק הנתבע. התובע טען כי הבנק אילץ אותו לפתוח מספר תוכניות חיסכון בזמן שחשבונו היה במשיכת יתר, וטען כי הבנק התנה את שירותיו ברכישת התוכניות האמורות. עם זאת, השופט מצא כי עדותו של התובע מעורפלת ובלתי מאומתת, ותצהירו נכתב כלאחר יד, במיוחד לגבי מחצית מעילת תביעתו. עוד ציינה השופטת כי תביעת התובעת הוגבלה לשש תוכניות חיסכון בלבד, למרות הקשר העסקי הממושך והנרחב בין התובעת לבין הבנק. השופטת בחנה כל אחת משש תוכניות החיסכון ומצאה כי טענות התובע חסרות שחר והיגיון כלכלי. כך למשל, בנוגע לתוכנית החיסכון הראשונה, ציינה השופטת כי מדובר בהמשך לתוכנית שנפתחה חמש שנים קודם לכן וכי התובעת בחרה להמשיך בה. התוכניות השנייה והשלישית נפדו על ידי התובע באופן סלקטיבי, והתוכנית הרביעית נפתחה כאשר מסגרת האשראי של התובע הופחתה בפועל – מה שסתר את טענתו כי הבנק אילץ אותו לפתוח את התוכניות לשיפור מצב האשראי שלו. התוכנית החמישית נפתחה אף היא תוך צמצום כללי במסגרות האשראי של התובעת, והתוכנית השישית נחתמה בצירוף מסמך המאשר כי פתיחתה אינה תנאי לאשראי או שירות כלשהו. יתר על כן, התובע בחר שלא לפדות חלק מהתוכניות עם הבשלתן, דבר המעיד על כך שמילא אחר רצונותיו ושיקוליו בניהולן. בנוסף לדחיית טענות התובע לגופן, ציינה השופטת גם כי חלק מהטענות התיישנו. טענת הנתבעת כי הלוואות שניתנו למימון תוכניות החיסכון צריכות להיחשב כחלק מעסקה אחת – ולפיכך אינן כפופות לטענת התנאי – לא נסמכה על ידי השופט כבסיס להחלטה. עם זאת, השופטת הדגישה את המאמץ הרב והחקירה המרשימה שניהלה ההגנה, ולכן החליטה לפסוק לנאשם הוצאות משפט, שנקבעו על סך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ, הצמדה וריבית. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים, והמזכירות הונחתה לשלוח העתקים מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.