סע"ש 21349-02-12

תקציר

פסק הדין דן במערכת היחסים שבין שמונה תובעים לבין הנתבעת, עירייה. התובעים "הושאלו" לגופים אחרים ונותרו עובדי העירייה. פסק דין קודם קבע שפיטורי התובעים אינם חוקיים והורה לעירייה לשלם לתובעים את מלוא שכרם ממועד הפיטורים. עוד נקבע בפסק הדין כי יש לראות בתובעים עובדי עירייה. מאחר שהעירייה לא ערערה על פסק דין זה, הוא נחשב סופי. פסק הדין דן בטענות התובעים להפרשי שכר, ובטענות העירייה בנוגע לתקופת ההתיישנות בגין תביעות אלה. בית המשפט מצדד בתובעים וקובע כי עילת התביעה בתביעות אלה קמה בעת הפחתת שכרם של התובעים, ולא בעת מתן פסק הדין, וכי פסק הדין לא יצר עילת תביעה חדשה. לכן, הטענות אינן מיושנות. בית המשפט דן גם בזכאותם של התובעים לדמי הבראה, וקובע כי הם חייבים תשלומים אלה עבור התקופה שבין פברואר 2005 לאוגוסט 2007, שכן הם נחשבים לעובדי העירייה בתקופה זו. עם זאת, התובעים אינם זכאים לדמי הבראה נוספים לאחר פסק הדין, שכן הדבר יתבסס על היקף עבודה שלא ביצעו. בית המשפט מחליט לאמץ את חישובי העירייה לגבי הפרשי השכר המגיעים לתובעים, ומוצא כי שיטת העירייה אמינה יותר מזו של התובעים. החישובים נוגעים לתקופה שבין פברואר 2005 לאוגוסט 2007, ובית המשפט מפרט את הסכומים המדויקים המגיעים לכל תובע, תוך התחשבות בשכר שהיו משתכרים כעובדי עירייה ובשכר שקיבלו בפועל. לבסוף, העירייה מחויבת לשלם לתובעים את הסכומים הנקובים, כמו גם את הוצאותיהם ושכר טרחת עורך דין. התובעים מקבלים סכומים משתנים, כאשר תובעים 1-7 מקבלים סך של 24,000 ₪, ותובעים 8 מקבלים 8,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. לשני הצדדים הזכות לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום הגשתו.