תלה"מ 59939-07-19

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נוגעת ליחסי הממון בין בני זוג גרושים ולמשטר הרכושי החל על נכסיהם המשותפים לאחר התרת נישואיהם. באופן ספציפי, בני הזוג רכשו שתי דירות במהלך נישואיהם. הדירה הראשונה נרכשה לפני הנישואין מכספי התובע הגבר והייתה רשומה על שמו בלבד; הדירה השנייה נרכשה במהלך הנישואין באמצעות התמורה ממכירת הדירה הראשונה, יחד עם משכנתא משותפת שנטלו שני בני הזוג. עם גירושיהם טען התובע כי כספי מכירת הדירה הראשונה, שהייתה בבעלותו טרם הנישואין, הם נכס חיצוני ולכן אין לכלול אותם ביתרת הנכסים המשותפים בין בני הזוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. הוא טען לזכות לקבל את הכספים שהשקיע בדירה השנייה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי התובעת הטמיעה את כספי מכירת הדירה הראשונה ברכושם המשותף, ולכן כסף זה איבד את אופיו כנכס חיצוני. בית המשפט בחן את כוונתו של התובע לחלוק את הנכס החיצוני עם בת זוגו, תוך שהוא בוחן גורמים שונים כגון עירוב המקורות הכספיים ששימשו לרכישת הדירה השנייה, רישומה על שם שני בני הזוג והתשלומים המשותפים שלהם כלפיה. בסופו של דבר פסק השופט לטובת הנתבע, וקבע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לטעון כי ההשקעה בדירה השנייה הייתה נכס חיצוני. עוד טענה השופטת כי גם אם הדירה הראשונה נחשבה לנכס חיצוני, הרי שהתובעת הטמיעה מרצון את הכנסותיה ברכוש המשותף. השופט גם דחה את תביעת התובע לחלוקה לא שוויונית של התמורה ממכירת הדירה השנייה והורה לתובע לכסות את הוצאותיו המשפטיות של הנתבע, כפי שביקש האחרון. ההחלטה מדגישה את חשיבותם של תנאים ברורים למתנות ואת הנסיבות המצומצמות שבהן בתי המשפט יחרגו מחלוקת שוויונית של נכסים משותפים בעת הגירושין.