בד"א 14/22

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור של עורך דין שהורשע בשתי עבירות משמעת: לקיחת כספים ממרשו שלא כדין בסך 200 אלף שקל, והתנהגות שלא חולמת על כך שלא נענה ללשכת עורכי הדין. התלונה נגדו הוגשה לפני 8 שנים, אולם התלונה המשמעתית הוגשה רק לאחרונה. המערערת טענה כי השיהוי גרם נזק ראייתי ופגע בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית, וביקשה לבטל את התלונה בנימוקים אלה. המשיבה, לשכת עורכי הדין, לא הציעה כל הצדקה לעיכוב. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי אף שהשיהוי היה בלתי סביר ובלתי מוצדק, אין בנסיבות מקרה זה כדי להצדיק את הסעד הקיצוני של דחיית התלונה. חומרת העבירות, שהיו מהחמורות ביותר בתקנון המשמעת, הכבידה מאוד על החלטה זו. בית הדין הדגיש כי עורכי דין המבצעים עבירות מסוג זה צריכים לצפות להליך משמעתי ללא קשר לזמן שחלף, מה גם שהמערער לא קיבל כל הודעה על סגירת התיק. זאת ועוד, המערער לא הוכיח די הצורך כיצד השיהוי מנע ממנו להתגונן, והמשיך לעסוק בעריכת דין ברציפות בתקופה זו. הרוב הגיע אפוא למסקנה כי לא נגרם נזק ממשי ליכולתו של המערער להתגונן, ודחה את הרעיון כי השיהוי מהווה פגיעה בעקרונות הצדק. לפיכך החליט בית המשפט לדחות את הערעור ולקיים את החלטת בית המשפט קמא. השופט סטרשנוב, בחוות דעת חולקת, טען כי השיהוי הבלתי סביר והבלתי מוסבר של 8 שנים פגע קשות בזכותו של המערער להליך הוגן ומצדיק את דחיית התלונה. לדברי סטרשנוב, חומרת העבירה אינה צריכה להיות גורם מכריע במקרה זה, שכן לבית המשפט יש סעדים חלופיים רבים, והשיהוי עצמו היה כה חריג וקיצוני עד כי הוא חייב פעולה דרסטית ביותר של ביטול ההליך כולו.