ע"א 512/67

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת לתשלום עבור כרטיסי טיסה. המשיב, שכיהן כמנהל הקרן הקיימת לישראל בדרום אפריקה, רכש כרטיסים עבורו ועבור בני משפחתו מחברת המערערת לנסיעה לישראל. בעוד שעלותם הכוללת של הכרטיסים הסתכמה ב-493 ליש"ט, שילם המשיב 43 ליש"ט במזומן ומסר שיק על יתרת הסכום בסך 450 ליש"ט. שיק זה, שנמשך על ידי צד שלישי בשם אחד פריימן, התקבל על ידי המערערת כאמצעי תשלום. עם זאת, כאשר השיק הוצג לפירעון, הוא כובד פעמיים. בהמשך לכך דרשה החברה המערערת מהמשיב את יתרת הסכום בסך 450 ליש"ט. טענה זו נדונה בבית המשפט המחוזי, אשר פסק לטובת המשיב, בנימוק שהשיק התקבל כתשלום סופי ובכך פטר את המשיב מחבות נוספת. המערערת ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי אין לראות בלקיחת מסמך סחיר כתשלום מוחלט. בדחותו את הערעור הבהיר בית המשפט העליון כי חזקת התשלום הנובעת מקבלת מסמך סחיר אינה חזקה מחמירה המעבירה את נטל ההוכחה. אלא, מדובר במסקנה שהסיק בית המשפט בהתבסס על הנסיבות הספציפיות. בית המשפט נימק זאת בכך שכאשר חייב מסכים לקבל שיק מאדם אחר, יש להתמקד במהות השיק עצמו. בניגוד למסמכים סחירים אחרים, שיקים הם מכשירים מיידיים לתשלום כסף, ואין להשפיע על כוונת החייב האם הצ'ק נמשך על ידי החייב המקורי או על ידי צד שלישי. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי הימנעותו של החייב מלדרוש פירעון מהנושה המקורי לאחר פירעון השיק אינה מעידה בהכרח על ויתור על זכויותיו. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שכאשר חייב מקבל שיק שני מאותו אדם שהשיק הראשון שלו נפרע, ואינו עומד בפירעון מהנושה המקורי, הדבר מצביע על כוונה לראות בשיק פירעון סופי מוחלט. במקרה הנוכחי, התנהלותה של המערערת – קבלת שיק שני מפריימן ואי עמידה בפירעון מהמשיב במשך תקופה משמעותית – הביאה את בית המשפט למסקנה כי המערערת רואה בשיק תשלום מוחלט. לפיכך נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם למשיב 500 לירות בנוסף להוצאות הערעור. החלטת בית המשפט העליון חיזקה את העיקרון לפיו קבלת מסמך סחיר, ובפרט שיק, אינה מבטלת אוטומטית את חבותו של החייב המקורי.