ע"א 1898-07-18

תקציר

השופט שאול שוחט מתייחס תחילה לטענות שהציגו המפקידים ואינו מוצא עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא לדחות את טענותיהם נגד המדינה. המפקידים טענו כי המדינה התרשלה בהגנה עליהם מפני נותני שירותי מטבע, אך השופט שוחט מסכים עם המדינה כי אי התקנת תקנות מסוימות אינה מקימה כשלעצמה עילת תביעה נזיקית. עוד הוא קובע כי המפקידים לא הצליחו להוכיח כי המדינה אשמה בכך שלא התקינה תקנות אלה קודם לכן, וכי לא ניתן לצפות באופן סביר מהמדינה למנוע כל מעשה פלילי של כל תושב. באשר לטענות המפקידים לרשלנות אקטיבית מצד המדינה, מסכים השופט שוחט עם דחייתו של בית משפט קמא טענות אלה, בנימוק של התנהלות המפקידים עצמם וחוסר אמינותם, כמו גם במורכבות החקירה. הוא גם דוחה את טענת המפקידים כי יש לראות בהם "נפגעי עבירה" הזכאים להגנות משפטיות מסוימות ולפיצויים, וקובע כי הנזק שנגרם להם לא היה קשור ישירות לעבירות שביצעו צינגה וזאזא. השופט שוחט מוסיף ומסכים עם החלטת בית משפט קמא שלא לפסוק למפקידים פיצויים בגין עוגמת נפש או פיצויים עונשיים, בנימוק של חוסר ראיות. בפנייה לערעור של ציון, הדירקטוריון וזאזא, מסביר השופט שוחט כי האישומים נגד זאזא באופן אישי היו מוצדקים על סמך הראיות והעובדה שהוא לא ערער על אישומים אלה להגנתו. הוא מסכם כי יש לדחות את שני הערעורים וממליץ לעמיתיו כי כל צד יישא בהוצאותיו. לבסוף הוא מציין כי הביטחונות הוחזרו למפקידים ומודיע על פסק הדין: שני הערעורים נדחים.