ע"א 1656/90

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התייחס לערעור של נושה על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין עסקאות של פושט רגל ותשלומים שבוצעו בתקופה שבין צו כינוס נכסים להכרזה על פשיטת רגל. בית המשפט קבע, כי היעדר הגנה מפורשת בפקודת פשיטת הרגל לתקופה שלאחר צו הכינוס נבע מחשש המחוקק להגנה על נושים קיימים ומהסיכון שהחייב יפזר נכסים. תקופה זו מציבה אתגר ייחודי שכן נכסי החייב נותרים בשליטתו והוא עדיין יכול לבצע עסקאות. לנאמן, המנהל את נכסי החייב לאחר פשיטת הרגל, יש אפשרות לאמץ או לוותר על החוזה, ובחירתו תלויה בכדאיות וביתרונות של כל אופציה. חשוב לציין כי הנאמן אינו יכול להכריז על החוזה כבטל ובמקביל לדרוש את החזרת הכספים מהנושה. תביעה כזו תהיה בלתי הוגנת ומנוגדת לדיני החוזים, שכן חובות ההשבה הן הדדיות. בנוסף, דיני עשיית עושר ולא במשפט תומכים בנושה, שכן הנאמן והנושים היו נהנים שלא כדין מהחוזה אם התביעה הייתה מתקבלת. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההגינות ומניעת עשיית עושר שלא כדין בהליכי פשיטת רגל. יתר על כן, אי גילוי צו הכינוס לנושה על ידי החייב היווה חוסר תום לב, ואיפשר לנושה לבטל את החוזה ולתבוע השבה. לבסוף, בית המשפט הציע פתרון יעיל: הנושה יוכל לבקש הכרזת פשיטת רגל עוקבת על בסיס חובות שטרם נפרעו, שתאפשר לקזז את תביעת הנושה כנגד נכסי החייב. בהתחשב בשיקולים אלה, הערעור התקבל, והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה.