ערר 8037/11

תקציר

הערעור הוא על היטל השבחה בסך 2,262,404 ₪ שהטיל המשיב על המערער. המערערת טוענת כי היא אינה חייבת בתשלום היטל זה שכן היא אינה בעלים או חוכרת דורית של הנכס הנדון. במקום זאת, היא טוענת כי חתמה על הסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל, שהופך אותה לרשות פטורה מההיטל. לחילופין, טוענת המערערת כי התכנית שלגביה מוטל ההיטל אינה בגדר שיפור. המשיב, לעומת זאת, טוען כי יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולחקור את מעמדו של המערער. הם מפנים למקרים קודמים בהם פסקו בתי המשפט לטובת המשיבים, וקבעו כי החזקתה ושימושה של המערערת במקרקעין הופכים אותה לחוכרת דורית לפי חוק המקרקעין תשכ"ט-1969, ויש לחייבה בתשלום ההיטל. בנוסף, טוענת המשיבה כי הסכם הפיתוח הסתיים בשנת 1990, ומאז ועד שנת 2010 החזיקה המערערת במקרקעין ויזמה תכניות השבחה, שהפכו אותה למוטבת בקרקע. לאחר מספר דיונים ובהתחשב בתשובות מינהל מקרקעי ישראל, מגיעה ועדת הערר למסקנה כי מעמדו של המערער הוא של צד לחוזה פיתוח. כבעל הקרקע, גם מינהל מקרקעי ישראל אישר זאת בתשובתו, וקבע כי זכויותיה של המערערת הועברו לצד שלישי במסגרת הסכם פיתוח. כמו כן, נראה כי היטל ההשבחה כבר שולם, מה שמעלה את שאלת כפל התשלום. בהתאם לקווים המנחים שנקבעו בפסקי דין קודמים, מחליטה הוועדה כי זכויותיו של המערער הן של רשות ולא של חוכר דורי. לפיכך, הם פוסקים לטובת המערערת וקובעים כי היא אינה חייבת בתשלום היטל השבחה, במיוחד בהתחשב בכך שההיטל כבר הועבר לרשות המקומית ולכן לא ניתן לדרוש תשלום שוב. לפיכך, הערעור מתקבל, וההחלטה מתקבלת פה אחד ללא צו להוצאות.