ע"א 517/85

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך מקרקעין בין הכנסייה המרונית בישראל, המיוצגת על ידי המערערת, לבין רשות הפיתוח, המיוצגת על ידי המשיב. החלקה הנדונה, הממוקמת בסמוך לגבול לבנון, נתבעה על ידי המערערת באמצעות רכישה מהבעלים הקודמים והחזקה בה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. בינתיים תבע המשיב בעלות על בסיס הפקעה לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב אך המליץ למערער לקבל פיצוי בעין. המערערת ערערה על החלטה זו, בטענה כי הודעת המשיב הוגשה באיחור רב מדי בהליך וכי שגה בית המשפט בקבלתה כראיה. בנוסף, ערערה המערערת על תוקפה של התעודה שהוציא שר האוצר, שאישר את ההפקעה. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי ההליכים המיוחדים לתביעות להסדר מקרקעין מאפשרים קבלת ראיות שהוגשו שלא במועד, ובית המשפט מילא תפקיד פעיל בניהול המשפט. זאת ועוד, התעודה שהוציא שר האוצר נחשבה לראיה חלוטה, ואין די בטענות המערערת בדבר החזקה במקרקעין והשימוש בהם, כמו גם בשיקולים שעמדו מאחורי התעודה, כדי לפסול אותה. בית המשפט העליון הדגיש את גמישותם של הליכי הסדר המקרקעין ואת חזקת התקינות המוענקת לתעודה. ההחלטה אף הורתה למערערת לשאת בהוצאות המשפט של המשיב, בסך 4,000 ₪. השופט א' חלימה נתן את פסק הדין, אליו הצטרפו השופטים מ' בייסקי וש' לוין.