פש"ר 32687-04-10

תקציר

המחלוקת סביב פסק דין זה נסובה סביב שלוש שאלות מרכזיות. ראשית, האם בקשת הנאמן יכולה ליפול בגדר "בקשה למתן הוראות". שנית, האם הסכום הנתבע מהווה חוב בר תביעה שניתן להסדיר במסגרת הליכים אלה או שמא יש להתייחס אליו בהליך אזרחי נפרד. ולבסוף, האם הגשת תביעה אזרחית תפגע באינטרסים של הנושים. השופט פותח בציטוט סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, הקובע כי נושים אינם יכולים לפתוח בהליכים משפטיים נגד חייב ללא רשות בית המשפט לאחר מתן צו כינוס נכסים. השופט מציין כי המשיב היה צריך לבקש את רשות בית המשפט אך לא עשה זאת, אלא פנה לבית המשפט העליון, אשר ביטל את פסק הדין בעקבות ערעור. השופטת מדגישה כי המשיב היה מודע לדרישה ואף עתר לקבלת רשות לפתוח בהליכים. לב העניין הוא האופן הנטען שבו ביצע המשיב תשלומים לחייב, תוך פגיעה פוטנציאלית באינטרסים של הנושים. התקדימים מלמדים כי הליכים הנוגעים לנכסי החייב דורשים אישור מבית המשפט לפשיטת רגל על מנת להבטיח שוויון בין הנושים. מכאן, שלבית המשפט הפלילי יש סמכות להורות על העברת התביעה לבירור בהליך הנוכחי. בהתחשב בכך שהתנהלותו של המשיב עשויה הייתה להשפיע על נכסי החייב, קובע השופט כי חל סעיף 20(א) לפקודה וכי יש מקום לעיכוב ההליכים בבית משפט השלום עד לבירור הדין בעניין כספי רווח משותפות החייב עם המשיב. עוד קובע השופט כי ניתן לראות בבקשה "בקשה למתן הוראות", שכן היא הכרחית לביצוע יעיל של תפקידי הנאמן ואינה דורשת בירור עובדתי מורכב או פגיעה בזכויות הצדדים. לבסוף, השופט מורה על עיכוב ההליכים בבית משפט השלום עד לסיום החקירה בבקשת הנאמן למתן הוראות בהליך הנוכחי. הצדדים רשאים לנהל הליכים מקדמיים ויהיו להם 30 יום להציע מועדים לצעדים נוספים.