ע"ע 465/03

תקציר

במקרה דנן, טענתה העיקרית של המערערת הייתה קיומו של נוהג במקום העבודה המחייב את המשיב לשלם פיצויי פיטורים בשיעור מוגדל של 180%. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו, ובית המשפט העליון הסכים ואימץ את ההחלטה. בית הדין ציין כי בעוד שניתן לבסס זכויות עובדים מסוימות באמצעות פרקטיקה, הוכחת פרקטיקות כאלה דורשת ראיות ברורות ומקיפות. הראיות הראו שאם היה קיים נוהג כזה, הוא הסתיים בשנת 1989 עם שינוי הבעלות. בנוסף, מרשימת העובדים שפוטרו בין השנים 1993 ל-1998 עולה כי רובם קיבלו פיצויי פיטורים סטנדרטיים בלבד, דבר הסותר את טענות המערערת. מסמכים כגון מכתב של מר יהודה לוי משנת 1990 ומכתב של עו"ד טוינה משנת 1994 לא הוכיחו באופן משכנע את קיומה של פרקטיקת הפיטורים בשיעור של 180%. בית המשפט התייחס גם לטענותיו של המערער ודחה את הטענות בדבר ראיות ועדויות, ובעיקרו סירב לבקשה לזמן את השופטת טוינה בשל חוסר רלוונטיות. יתר על כן, "הסכם מפעל מיוחד" כביכול נחשב כפג תוקף עד סוף שנת 1993, אינו מחייב מבחינה משפטית, ולפיכך אינו ישים בעניינה של המערערת. עם זאת, בית המשפט מצא טעם בטענת המערערת בדבר פיגור בתשלום פיצויי פיטורים. בעוד שהתביעה לתוספת שכר עקב איחור פקעה, בית הדין קבע כי פיצויי הפיטורים החייבים צריכים לכלול ריבית והצמדה ממועד הפיטורים למועד התשלום בפועל. כך, בעוד ערעורה של המערערת נדחה בעיקרו, היא כן קיבלה פסק דין מיטיב בעניין ריבית והצמדה לפיגור בפיצויי פיטורים. כן חויב המערער לשלם למשיב 3,500 ₪ בגין הוצאות הערעור.