עת"מ 1387/03

תקציר

העותרים, שהם רוכלים, הגישו עתירה על סמך הבטחה שלטונית מחייבת לכאורה שניתנה להם בשנת 1982, לאחר שחרורו של העותר מהכלא, והבטיחה להם את הזכות להפעיל את עסקיהם במקום מסוים בנהריה. נאמר כי ההבטחה ניתנה על ידי ראשי הערים באותה עת לסייע בשיקומו של העותר. עם זאת, בית המשפט מצא כי נטל ההוכחה מוטל על העותרים להוכיח הבטחה ברורה, מפורשת ובלתי מעורערת מצד הממשלה. הראיות שהוצגו לא הספיקו כדי לעמוד בדרישות אלה. יתר על כן, ההבטחה, גם אם קוימה, לא היוותה הבטחה שלטונית מחייבת בשל היעדר הרשאה, היעדר כוונה משפטית וחוסר יכולת של הנותן לקיים את ההבטחה. בנוסף, קבע בית המשפט כי פעילות העותרים מהווה סכנה לסדר הציבורי, וסיפק הצדקה משפטית לשנות או לבטל כל הבטחה לכאורה. שיקול הדעת של ראשי הערים בעניין זה לא יכול היה להיות מוגבל על ידי ממשלים קודמים, במיוחד לאור האופי הזמני של רישיונות מכירת רחובות. העובדה כי ההבטחה הנטענת הייתה בעל פה וכי העותרים מעולם לא קיבלו רישיון חיזקה מסקנה זו. גם טענות העותרים בדבר השתק וחוסר סבירות נדחו, שכן העותרים לא הוכיחו די הצורך הסתמכות על ההבטחה הנטענת, והאינטרס הציבורי באיסור מכירה במקום זה גבר על כל פגיעה אפשרית בעותרים. עוד ציין בית המשפט כי חלוף הזמן מצדיק בחינה מחודשת של הנסיבות וכי החלטת העירייה לאכוף את החוק באופן שוויוני הייתה סבירה. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בתשלום הוצאות העירייה.